על התערוכה של צדוק בן דוד שמעתי מאנשים רבים ושונים וכולם אמרו לי אותו הדבר, "אי אפשר לתאר במילים, פשוט תלכי, אה כן ויש תור, אבל זה שווה את זה", שיננו כולם את אותה המנטרה.

אז הלכתי...

ואכן לא שיקרו, היה תור, אה כן, וזה גם שווה את זה. 

כמו כל דבר שאני נוהגת לדחות לרגע האחרון, גם לתערוכה הגעתי ביום האחרון בו היא מציגה, בשעת אחה"צ. לא קראתי על התערוכה לפני שהלכתי אליה ומאחר וכולם אמרו שאי אפשר לתארה במילים, החלטתי פשוט להגיע ורק אז לגלות מה מצפה לי. התור לכרטיסים היה קצר מאוד וחשתי ברת מזל, אך או אז גיליתי שהתור האמיתי הוא בכניסה למיצב.

שעה ורבע עמדתי בכדי להכנס לראות את המיצב,  התור היה ארוך והתקדם באיטיות, אך התנהל בצורה מסודרת, במפתיע. נעמדתי אחרי מורה מהצפון, שעמדה אחרי אמא עם שני ילדים קטנים, שעמדה אחרי סבתא עם שתי נכדות. (בכל זאת שעה ורבע עמדנו יחדיו, כבר נהיה בונדינג). הילדים היו סבלניים במיוחד ולא התמרמרו אף לא לרגע אחד, על העמידה הממושכת. (מסתבר שלנעול עקבים לתערוכה במוזיאון כשמודיעים לך מראש שיש תורים זה לא רעיון כ"כ נבון). 

כשלבסוף נכנסתי אל החדר, ראיתי את משטח החול על הרצפה ובו נעוצים המוני פרחים/צמחים קטנים בצבע שחור. העבודה היתה מדוייקת ומלאת פרטים והיה זה מיצב מרשים, אך מכאן ועד להגיד ששווה להמתין עבורו שעה ורבע יש מרחק רב. התכופפתי אל הרצפה והבטתי בפרטים הקטנים מקרוב. המיצב נראה מרשים ביותר מנמוך. מלמטה. אחרי דקות מספר, החלטתי להמשיך ולהסתובב סביב, כשהגעתי לנקודה מסויימת פתאום נגלו לעיניי חלקם האחורי של כמה מהצמחים/פרחים וככל שהמשכתי להתקדם, נחשפו עוד ועוד בצבעוניותם, בפרטיהם הרבים ובעושרם. זאת היתה הנקודה בה הבנתי מדוע שווה להמתין שעה ורבע, עושר הצבעים והפרטים הקטנים הפכו את המיצב לקסום, מרתק ולכזה שניתן להתבונן בו שעות, לנקודה זאת קראתי נקודת הוואו.

אמנם כל אחד שנכנס לחדר נפעם ממראה המיצב, אך לא כמו בנקודת הוואו, רק שם יכולת לשמוע כמה וואו-ים. נעמדתי בנקודה זאת ופשוט התבוננתי בפני האנשים שהגיעו אליה וגילו את מה שגיליתי אני לפני דקות מספר, והמתנתי לקריאת ההתפעלות שלהם שלא איחרה לבוא.

בעיקר התרשמתי מכמות האובייקטים (20,000), גודלם המזערי (ס"מ בודדים) ומגוון הפרטים הרב שהיה בכל אחד ואחד מהם, שהיווה יצירת אמנות בפני עצמו. המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש היא כמה זמן לקח לאומן ליצור את היצירה הזאת (שנתיים), זה ממש נראה כמו מפעל חיים. חשבתי על הסבלנות הרבה שהושקעה במיצב, הסבלנות של האמן ביצירת כל הפרטים הקטנים והמדוייקים, סבלנות שלא משתווה ולו בקצת לזו שגילינו אנו בתור בכניסה.

וכמו בחיים גם ביצירה הזאת מכל זווית בה התבוננתי, ראיתי משהו אחר, המחזה שנגלה בפניי בכניסה לחדר, היה שונה עד מאוד מזה שנגלה בפניי מאותה נקודה בדיוק כאשר הייתי מכופפת. ושניהם היו שונים עד מאוד ממה שנגלה כשעמדתי לצידי המיצב, או מצידו האחורי, הצבעוני, שפרס לפניי שדה פורח, עשיר, חי וקסום.

מוקדש לדודה שלי, שלא הצליחה להגיע וביקשה תיאור מפורט של התערוכה...