"אגדות וסיפורים" הוא אחד משלושה סרטים של טוד סולונדז' שהספקתי לראות.

סולונדז' לא מסתיר את אי שביעות רצונו ממה שקורה (באמריקה, בעולם, בתוכנו, מסביב - המכנה המשותף הוא אורגניזמים בעלי שפה) ובד"כ אוהב להניח אצבע על פצע כאילו היה סמל אפליקציה על מסך מגע.

אם יש משהו שאפשר להסכים עליו מייד לגבי טוד סולונדז' (מלבד הכישרון והיכולת לעצב דיאלוגים שגורמים לך להאמין שהם מתרחשים אצלך בסלון, ככה אמינים הם יוצאים), זה שהוא "לא משחק  את המשחק" הקלאסי, ולא מתחנף לאף אחד.

ב"אגדות וסיפורים" יש שני סיפורים: "פיקשן" ו"נון-פיקשן" הארוך יותר. הראשון, בעיני, הוא רק חימום. לא סיפור גדול, לא דרמה בהלמות תופים, אבל נשמר פס של עניין שאפייני לסרטיו, ולפני שאתה מבין שעברת לחלק השני אתה כבר סקרן קדימה. שני משפטים יכסו את העלילה לכן כדאי לקמץ: סטודנטית, מרצה, חוג לספרות, מלים קשות, סקס, שעמום (או אולי להחליף את הסדר של שתי המלים האחרונות).

החלק השני הוא המיטב של סולונדז': משפחה מניו-ג'רזי (יהודים? תלוי את מי שואלים), סביב השולחן בארוחות ערב, קולג' באופק, פוטבול, ילד מלומד ששואל שאלות נוקבות בקור רוח של איש עסקים החוקר ספקולנטים, ומנהלת משק בית ממשפחה ענייה באל סלוודור, שאי אפשר לא להאמין לה (אולי טיפה פחות בסוף, אבל מי מודד).

היא זו שתשאיר אותנו עם משפט אחד שגורם לרצות לעצור את הסרט ולחשוב עליו, כשמייקי הקטן שואל אותה מה זה בעצם אונס, והיא עונה: "זה כשאתה אוהב מישהו והוא לא אוהב אותך בחזרה, ואתה מחליט לעשות משהו בנוגע לכך".

הוא לא קל, סולונדז', ובחלק מהזמן משאיר אותך עם תחושה שדרכת על משהו לא נעים - אבל עושה את זה בלי לסחוט דמעות ובלי לנסות להצחיק. הוא משיג כל אחד מהם ברגע אחר. בידור? זה סרט לחשוב.