המלחמה בעראק ניפקה עד עתה סרטי קולנוע כושלים, ביקורתית ומסחרית. זה ההסבר היחיד שאני יכול לספק להתלהבות המוגזמת ( בעיניי ) מהסרט "מטען הכאב", שזכה בשישה פרסי אוסקר, כולל  "הסרט הטוב ביותר".

ושלא תבינו לא נכון- מדובר בסרט טוב. אפילו טוב מאוד לפרקים. אבל ממש לא ביצירת מופת. וגם איננו חוזים כאן במשהו שלא ראינו קודם.

כן, הסרט מצולם היטב, כן, השחקנים משכנעים, וכן- נקודת המבט על המלחמה של מחלקה  "בראבו" מיחידת סילוק הפצצות היא בעלת פוטנציאל ייחודי.

אבל הבמאית קת'רין ביגלו והשחקנים הראשיים לא מצליחים לנפק לנו סרט בעל אמירה משמעותית. מדובר באוסף סצינות, חלקן מרשימות, חלקן מותחות מאוד, שלא מתגבשות לכדי יצירה אחת גדולה.

מחלקה "בראבו" מקבלת מפקד- חבלן חדש, ויל ג'יימס  ( בגילומו של ג'רמי רנר החביב אך לא מסעיר ), שמתגלה כ- שרוט לא קטן .

הוא אוהב ללכת אישית עד לפצצה, לא להשתמש ברובוט ובאמצעים אלקטרוניים, ולסכן את חייו חזור וסכן. נשמע שחוק משהו, לא ?

לג'יימס, כך נראה בתחילת הסרט, חסר מנגנון הרגש. הוא משתמש בפחד כגורם מניע ומדרבן, ולא ממש מתרגש ממחאות פקודיו.  אבל, כמובן, ילד עראקי קטן יגרום לו להסתכל מחדש על מוראות המלחמה.

מתחת לג'יימס משרת סנבורן , שמגולם בידי שחקן אפרו אמריקני לא מוכר. למה אני מציין, שמדובר בשחקן אפרו- אמריקני ? כי בהתאם לקלישאות המלחמה, הוא מגלם את הבחור בעל חוש האחריות והרגש האבהי.

משלים את הצוות שחקן לבן, שמגלם את החייל המבוהל, שנתקף התקפי חרדה במהלך קרב. וכשהוא נפגש עם פסיכולוג צבאי, ודוחק בו לצאת עימו פעם אחת לשטח, ברור , ברור שזה לא ייגמר בטוב.

סצינות פירוק הפצצות והמטענים בהחלט מרשימות ומותחות מבחינה קולנועית. בעיקר הסצינה הראשונה עם רנר, שבה הוא מגלה מטען שרשרת.

אבל אחרי המטען השני, והשלישי, והרביעי, דומה שהעסק קצת נסחב והסרט מגיע לסופו הפתאומי אחרי שעתיים די מייגעות.

רוצים לקרוא עוד? היכנסו ל

"פופ טארטס- תרבות אמריקנית פופולרית, הבלוג של אפי טריגר"

מטען הכאב- ביקורת

הרייטינג של התכנית החדשה של סיינפלד

פינת אליעד עמר 

טריילר: רובין הוד, שרק 4 , טרון , דמדומים 3  ועוד

ביקורת- אבודים- פרק אחרי פרק

חדשות טלוויזיה אמריקנית

ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד 

פופ טארטס- תרבות אמריקנית פופולרית, הבלוג של אפי טריגר

הו כן כן