מרכז "נא לגעת" שממוקם בנמל יפו הוא במה לשחקנים חרשים-עוורים. כן, גם וגם. בתיאטרון חברים 11 שחקנים, הפותחים לקהל צוהר אל עולמם - עולם של חושך ודממה. כעוורים -חרשים מתקשרים השחקנים עם העולם החיצון בעיקר באמצעות כפות ידיהם. ועל מגבלותיהם החושיות מתווספת עוד מגבלה: בני שיחם יכולים להיות רק כאלו המכירים את שפת הסימנים במגע (כלומר על הגוף).
במהלך ההצגה אופים השחקנים על הבמה לחם, ותוך כדי תהליך האפיה הם מביאים מחוויות היום יום שלהם, הבדידות, שברי החלומות, השאיפות והתקוות. השילוב בין התוכן, דרך הבעתו והמציגים עצמם - מעצים את החוויה הרגשית שעוברת על היושבים בקהל, וללא ספק מציף המון מחשבות ופחדים, וגורם לבטן 'להתהפך' יותר מפעם אחת.
אך למרות הנושא הכואב, ההצגה מתובלת בלא מעט הומור והשחקנים אשר על הבמה - מלאי חן. חלקם הפתיעו אותי בתנועתיות המדהימה שלהם, חלקם כבשו אותי בחיוכם הרחב, מאיר הפנים. אני שואלת את עצמי איך, איך אדם הנתון במציאות חיים שכולה אפלה ודממה יכול לגעת כך ברגש השמחה. ומאידך אני חושבת, שאדם שאינו רואה חיוכים על פני הזולת, ואינו שומע אף פעם בת צחוק - מביא פה את הבעתו שלו נטו, בצורה הנקיה והטהורה ביותר, היישר מתוך גופו דרך פניו אל תוך הלבבות בקהל.
תהליך החזרות נמשך שנתיים! השחקנים לא מתמודדים רק עם לימוד הטקסטים, או הכוריאוגרפיה, או אפילו המשחק (יש כמה שהראו יכולות משחק בלתי רגילות. לא נתפס איך הם עושים את זה מבלי לדעת איך באמת הם נראים ואיך באמת הם נשמעים). שכן השחקנים צריכים ללמוד את הבמה על בוריה, להכיר בה כל סנטימטר, להיות מודעים להתרחשויות המקבילות על הבמה, להיות מתואמים האחד עם השני. אחת הטכניקות למשל, היא תיפוף במקביל על מספר תופים במספר מקומות על הבמה - כסימן למעבר סצנה. השחקנים חשים את הוויברציות ומתפקדים על פי סימנים אלו. אגב - בסצנות מסויימות ישנו "צל" צמוד לכל שחקן: מתרוגמן המלווה אותו בדרכו על הבמה, ומתרגם לו התרחשויות באמצעות מגע. מרשים לראות את זריזות השיחה, ועוד יותר את הקשר האנושי, הבין אישי המתרחש באמצעות המגע, שהאדם הרואה והשומע מייחס לו משמעויות אחרות וקודים אחרים.
כמו כן יש תרגום לכל אורך ההצגה לשפת הסימנים, והקרנת טקסט והקראתו בחלקים בהם השחקנים רק בתנועה.
אחד מרגעי השיא בהצגה מתרחש לקראת הסוף, כאשר הקהל מתבקש להצטרף לשיר הנושא - והפעם בתנועות. המתרגמים על הבמה מראים מספר מילים מן הפזמון וכך יושב כל הקהל ושר בשפת הסימנים.
השם "לא על הלחם לבדו" מתקשר לתוכן: אפיית הלחם בזמן ההצגה - מהלישה ועד לגמר האפייה - יוצרת יחידת זמן משותפת לשחקנים ולקהל. אבל השם מתקשר גם לרעיון ה'רוח' בחיי הפרט. וכמה שהרוח הזו בעלת עוצמה בקרב חברי הקבוצה!
אני חייבת לציין שלאחר הצפיה בהצגה זו יוצאים אחרת - פתאום כל כך הרבה דברים קטנים שמובנים מאליהם ולא שמים לב אליהם, הופכים רבי משמעות.
אני מניחה שאפשר להוסיף ולכתוב על ההצגה עוד. אני מניחה גם שהבנתם כבר, שאני ממש ממליצה!
והקבוצה, אגב, יוצאת כדרך קבע למדינות שונות בעולם, וזוכה גם שם להכרה והוקרה.
במרכז "נא לגעת" עומד בית קפה לרשות המבקרים, אשר כל מלצריו חרשים, וכן מסעדת חושך מצוינת, בה כל המלצרים עוורים. לא יצא לי לשבת במסעדה, אך כאלו שעשו זאת מדווחים על חוויה מיוחדת במינה. בנוסף, מתקיימות במקום סדנאות למבוגרים וילדים במגוון תחומים, הקשורים בנושא. בין השאר - סדנה לשפת הסימנים.
קישור לדף הבית של המרכז: http://www.nalagaat.org.il/home_h.php
|