לפני שנה בערך, ישר לאחר שהושבע ברק אובמה לנשיאות, התמלא הפרונט של חנויות הספרים בארץ ובעולם במגוון הספרים שלו ובפרט באוטוביוגרפיה הזאת, שיצאה באותה שנה מחדש. בעצם הספר נכתב ב1995, מה שדי מפריך רעיונות לגבי היותה ביוגרפיה מטעם שנכתבה ע"י סופר צללים, כי זה היה הרבה לפני שאובמה דמיין שיהיה אי פעם נשיא המדינה (או לפחות לפני שהעז להביע שאיפה כזאת בפומבי). מה גורם לאיש צעיר בן 33 לכתוב אוטוביוגרפיה? אובמה נבחר לשחור הראשון שכיהן כראש המערכת של עיתון בית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, זה כנראה עשה רעש קטן והוא קיבל כמה הצעות לכתיבת ספר.

כמה הקדמות טרחניות מספרות קצת על הליך כתיבת הספר (דברים בסגנון: כשהתחלתי לכתוב את הספר, חשבתי לכתוב על דברים לגמרי אחרים.. וכו') שנשמעות טיפה חובבניות, אבל אני מניחה שמותר לו לעשות מה שהוא רוצה.

הספר מחולק לשלושה חלקים – הראשון מספר על הילדות שלו בהוואי ועל המשפחה הלבנה שאצלה גדל, השני על תקופתו כcommunity organizer (לא יודעת מה התרגום העברי. מארגן קהילות?) בשכונות בשיקגו, והשלישי של מסע שורשים שהוא עורך בקנייה בבגרותו.

החלק הראשון של הספר נפלא – הוא כותב על הילדות שלו דרך סיפורים על הסבא וסבתא שאצלם גדל, הילדות בהוואי ובאינדונזיה עם הבעל השני של אמא שלו, ולאט לאט מראה את ההתבגרות שלו ואת בניית הזהות שלו כ"אדם שחור באמריקה" – סיפורים כמו איך הפך לשחקן כדורסל (כמה כושי מצידו) או איך הפך לחבר של השחור היחיד בבי"ס. הדיונים האלה במשבר הזהות שלו במהלך ההתבגרות הם מרתקים – אבל מצד שני יש בהם משהו פשטני – לא ברור לי איך סיפורים קטנים כאלה ובעיות קטנות כאלה יכלו ליצור "זעם גדול" כזה כמו שחש כשהתבגר (לטס פייס איט, יחסית לשחור הייתה לו אחלה אחלה של ילדות) שגרם לו לפנות לסמים וכו וכו'. יכול להיות שאובמה מפשט את הסיפור שלו כדי לפנות לכל בחור שחור שמרגיש קצת בלבול וזעם? זה מעצבן. אנחנו קוראים פה אוטוביוגרפיה, לא כתב הטפה לבלאק פאוור.

החלק השני של הספר נחמד, אבל פחות חזק – כאן אנחנו יכולים לראות בבירור את תחילת הדרך של אובמה כפוליטיקאי, ולמען האמת היא ההתחלה הכי מושלמת שיש (מסיבות מוסריות – פתאום רואים פוליטיקאי שאשכרה מתעסק בעזרה לאנשים) – אובמה מוצא ג'וב אלטרואיסטי להחריד – וכאן גם מתחיל החלק הצדקני בסיפור – אחרי הקולג' הוא לא ממשיך לאוניברסיטה אלא מוצא עבודה אצל איזה יהודי מבוגר בשכונות עוני בשיקגו, ומתחיל בעבודה של עזרה לקהילה, נסיון לפתור חלק מהבעיות של השחורים העניים וחסרי ההשכלה והזכויות החברתיות, בלי עזרה מהממסד (עד שאובמה מגיע, כמובן), מתעסק עם עירית וראשי כנסיות וכו'. די מעניין, אבל נגרר.

כאן הגענו לחלק השלישי בספר – אני מתחילה לפהק – אחרי שאובמה מסיים את הלימודים הוא נוסע עם אחותו-מצד-אביו למסע שורשים באפריקה אחרי אביו הקנייתי, שדמותו מרחפת מעל כל הספר. תיאור האבא די מרתיע – אדם סופר אינטיליגנטי וסופר כריזמטי, שהפך מסלול הצלחה מטאורי בעולם האקדמי, העסקי והפוליטי לנפילה קולוסאלית שניסה להתכחש אליה רוב הזמן. רוב האנשים בספר חושבים ומדברים על האבא הזה (שמכונה "דה אולד מן" וכולם יודעים על מי מדובר), וכל אחד נפגע ממנו בצורה אחרת. בסופו של הספר הקורא המסכן כבר לא מסוגל להכיל יותר שמות אפריקאים מוזרים של דודים ובני דודים, שכל אחד מהם מספר סיפור על ברק אובמה האב. די. נשבר הזין. ככה אתה נגרר מעמוד לעמוד ומתפלל לסוף.

ברק אובמה יודע לכתוב, זה בטוח. הוא יודע לכתוב דיאלוגים (שסביר להניח שרובם מומצאים – מי יכול לזכור דיאלוג עם סבתא בגיל שלוש?), הוא יודע לתאר באלף מלים את כל מה שלא ניתן לתיאור והקורא יראה הכל מול עיניו. הוא יודע טכניקות ספרותיות שנועדו ליצור הזדהות והוא משתמש בכל אחת ואחת מהן. לכן ההתחברות שלי לספר הייתה די מיידית – ואני רואה את זה לחיוב ולשלילה, מין משהו שמייצג את הדואליות של אובמה (ובהשאלה של התרבות והאמנות הפופולרית ה"אמריקאית" במהותה), והיא הגבול הלא ברור שבין כנות ורצון אמיתי לרגש, ובין הדימויים הטבועים בנו שגרמו לנו להיות מתוכנתים לראות משהו (לדוגמא, דמעות של ילד, או שיט כזה) ולהגיב. הכתיבה של אובמה היא סנטימנטלית יחסית, סוחפת, רהוטה, מקצועית ודי מקסימה – מלים שאפשר להגיד גם על, להבדיל, דרמה רומנטית עשויה היטב מבית הוליווד. האם אני חושבת שזאת ההשוואה שמגיעה לספר של ברק אובמה? לא כל כך, אבל לצורך העניין.

כי זאת בדיוק הנקודה – נורא רוצים להאמין לאובמה, אבל זה קצת קשה – הוא כותב אנקדוטות מרגשות, סיפורים חמודים על ילדים ובני דודים וחברים לעבודה וצעירות שחורות בהריון – וקשה שלא להתחבר, אבל כאן בישראל אנחנו יודעים – החיים הם לא סרט של ספילברג. אולי מייק לי. איפה האמת שלו מתחבאת? אני לא שוכנעתי במאה אחוז שהיא פרושה לפניי ב"חלומות מאבי". הכל נקרא לי יותר מדי נכון, יותר מדי הגיוני, יותר מדי אוניברסלי. כאילו הוא מנסה לקלוע למכנה המשותף הנמוך ביותר.

שזה בערך הדבר האחרון שאני רוצה למצוא בספר.

וכמה זה מקביל לאובמה בתור פוליטיקאי בתפקיד הכי חשוב בעולם? האם להאמין לאיש הנאה בחליפה המושלמת שהוא אשף ביחסי ציבור? והאם הוא יודע להבדיל בעצמו בין מה הוא מאמין ומה שהוא בוחר להציג? האם בעידן שגדל על הוליווד ואופרה וינפרי יש בכלל את הכלים לדעת מה הם חושבים באופן שלא קובע ע"י מניפולציות תקשורתיות?

נ.ב

את הפסקה האחרונה אפשר בהחלט לכתוב בשינויים קלים גם על מייקל מור – כמובן היוצר הדוקומנטריסט (או הדוקו-אקטיביסט) הכי חשוב והכי מצליח והכי משפיע בעשור האחרון – שספג כידוע המון ביקורת על היות הסרטים שלו שטחיים והיותו הוא דמגוג, בוטה ודי אידיוט. מייקל מור יודע טוב מאוד מה מבדר צופים, מה "מרגש" צופים (ברמה המדוברת כאן של "ריגוש" בתבנית אמריקאית) ומה משפיע עליהם הכי מהר והכי טוב. הוא פונה למה שהם יוכלו להבין, וזה סוג ההצלחה וגם הכישלון שלו. הכוונות של מור סך הכל טובות – הוא רוצה שכמה שיותר אנשים יבינו את ה"אמת" – או יותר נכון חלק קטן ומעוות של האמת, כי הוא משוכנע שרק ע"י לובי רציני אפשר להביא שינוי. הוא כמובן צודק – בינינו, רוב הדוקומנטריסטים משכנעים את המשוכנעים. אבל מה טוב לציבור באמת פשטנית ומעוותת? מי יקבל את החדשות האמיתיות? למה ב"באולינג לקולומביין" מור לא מצליח להגיע לגרד את הסיבה לאלימות המחרידה באומה, וב"סיקו" פשוט לא הצליח להבין איך הדרדרה מערכת הבריאות שלהם לשפל של אפגיסטאן בערך – כי מייקל מור הוא כל-כך אמריקאי, פשוט שיא הינקי, והוא נמצא כל כך הרבה זמן בתוך החדר שהוא כבר לא מצליח להריח את הריקבון.