ברור לי שזאב רווח לא נעלם מעולם. הוא תמיד היה שם ברקע, רואים את שמו מתנוסס על כרזות צבעוניות ברחבי העיר, בהצגות בידור כאלה ואחרות, שאני מודה שמעולם לא היו הטעם שלי.

לא עניין אותי ללכת לראות את הצגות הבידור האלה ואני עד היום מאמינה שהן לא יכולות לחדש לי כלום - קומדית מצבים קטנה, שחקנים טובים יותר או פחות, פאנצ'ים ידועים מראש. לא משהו שאזכור בסופו של ערב.

ואתמול הגיעה ההפתעה שלי - צפיתי ב"ולנטינו" של תיאטרון בית ליסין.

כן, אני יודעת שחלקכם יודעים שאני משוחדת בכל מה שקשור לבית ליסין. עבדתי שם הרבה שנים ואני מאוד אוהבת את המקום. זה לא אומר שאני אוהבת את כל ההצגות.

אמש הגעתי לתיאטרון מתוך מחשבה שלא אצפה בהצגה הכי טובה בחיי. נכון, צוות שחקנים מעולה (חנה אזולאי-הספרי, יורם טולדנו, נעמה שפירא, שמעון מימרן ותחיה דנון) והיתה לי תחושה שדווקא זאב רווח לא יהיה השחקן שירגש אותי. איזה טעות.

אמנון לוי ורמי דנון כתבו מחזה טוב. יש בו את העניינים שלו כמו בכל מחזה ישראלי מקורי, אבל המחזה עצמו טוב. יש את ההומור, יש הרבה רגש, יש שאלות מוסריות ובדיקה של נאמנות ואהבה מול גורל.

ההצגה העלתה אצלי שאלות על המשפחה - מהי משפחה? מה אני רוצה מהמשפחה שלי? מה אני הייתי עושה במידה והייתי בסיטואציה הזאת (שלא אפרט עליה כמובן)?

יותר מהכל, במהלך ההצגה חשתי צורך עז לחבק את זאב רווח. ממש לחבק אותו. הוא ריגש אותי כפי שלא חשבתי שהוא יצליח. השחקן שלא עשה תיאטרון רפרטוארי כל כך הרבה שנים גרם לי להתרגש. הוא היה אמיתי, ונכון, ובלי מניירות ושטיקים של בדרן. הוא היה השחקן שרובנו שכחנו שהוא.

פרט לו, אני חייבת לציין באהבה גדולה את שאר השחקנים. תחיה דנון מהווה הפוגה קומית ומאירה את הבמה ואת הערפל הקיים בתובנות שלה, באמת שהיא מביאה לסיפור. חנה אלוזאי-הספרי כרגיל מרשימה ומרגשת. נעמה שפירא עושה תפקיד טוב של האחות, מונעת מכאב וכעס. שמעון מימרן, גם כהפוגה קומית, בדמות רחוקה מכל מה שעשה עד היום. ויום טולדנו, אחד המוכשרים, שחקן אדיר שמקבל את הבמה המגיעה לשחקן שכמותו.

אז אני ממליצה בחום לשים את הסטיגמות בצד וללכת לצפות בהצגה. היא שווה את השעה ועשרים הדקות שלה.