הערב שודר הפרק האחרון בעונה השלישית של אחים ואחיות, ואיזו עונה זו הייתה.

לא חסרות סדרות משפחתיות, קומדיות דרמות ובעצם, כל סדרה שנייה כמעט עוסקת בזה , אם במישרין או בעקיפין.

בניינטיז, סדרות משפחתיות היו בפריחתן "משפחה אוהבת" "אבא חורג אימא חורגת" "שולחן לחמישה, וכו וכו וכו.

אחרי זה, הייתה קצת ירידה בנושא המשפחתיות, החלה התעסקות בענייני גייז  (הכי גאים שיש), פוליטיקה (הבית הלבן) , וכמובן גאוות הבית של HBO "הסופרנוס", התעסקו גם במוזיקה,ובעיקר שנות  תיכון (בתכלס פנו לקהל היעד העיקרי.... הטינטג'יירס ודוגמאות כאלה לא אתחיל למנות כי לא אסיים לעולם  ).

ואז ממש לקראת סוף העשור הראשון לאלף החדש, תפסה אותי בביצים הסדרה המלבלבת והזכירה לי משפחה אמיתית מה היא.

כמובן שנוצר קשר רגשי ברמה האישית בהקשר למות האב כבר בעונה הראשונה, התמודדותה של קיטי (פלוקהארט) עם מות אביה אכן הזכיר לי רבות את מותו הפתאומי של אבי ז"ל כשהייתי בת .6

אבל מה שבאמת באמת הצליח להחזיק אותי, זו האמת של הסדרה, ללא שום התייפיפות מיותרת, ושום התיימרות לשמירה על בית "אול אמריקקי" הצליחה משפחה אחת "ווקר,להכנס לי ללב שלעיתים אני מרחיקה רחוק רחוק מהמשפחה של עצמי.

דברים שאהבתי במיוחד בסדרה: ההתמודדות של ג'סטין מול הטראומה שעבר כחייל בצבא האמריקני בעיראק, התמודדותו עם התמכרות לסמים, (סמים זה תמיד מרתק), האימוץ של קיטי, חיי הנישואין של סקוטי וקווין, והרומן של אימא ווקר (סוזן פילד המאלפת) עם הארכיטקט הבריטי שלה....אכן עוד רכיבה על הגל של נושא ה"פרק שני לאהבה" בגילאי ה55+...נושא שמטופל לאחרונה בקולנוע ההולייוודי (הזדמנות אחרונה לאהבה, זה מסובך וכו וכו).

התעצבנתי על כניסתו של ריאן פלהרטי לסיפור, הלוא מספיקה רבקה בתור צאצאית לא  ווקרית, ועצבתי על בגידתה של קיטי ברוברט, מה גם שנורא כעסתי על רוברט שהבריז ללידה של אוון... -בפרק שבלינק, (שוב זה רק אומר שהסדרה חזקה אם היא מוציאה ממני רגשית כלכך הרבה...)

הפרק האחרון עצמו לא היה חזק כמו פרקים אחרים העונה שלא יכולתי להמתין שבוע לראות את ההמשך,אבל רגע אחד ששימח אותי בפרק האחרון היה כשקיטי מחליטה לא לוותר על בעלה, רוברט והיא רצה בסיקוונס משפחתי מקסים וחרישי וזה מרגיש כלכך בטוח שהיא תתפוס אותו בטרם מסוקו ימריא.. ולא, היא מפספסת אותו. ובגלל ההפתעה, תחושת הפספוס עומדת חזקה. וסוףסוף לא מסתדרת עם הדעה ההגמונית של סוף טוב הכל טוב אם אתה אמריקני טוב (כמובן לבן ומוצלח).

עכשיו, החלק שלי בכל העניין הזה, הוא שהסדרה למדה אותי משהו נורא חשוב לגביי התסריט שלי ובכלל תסריטאות,

בימים אלה משודרת במקביל גם העונה הראשונה של הסדרה (שלא זכיתי לראות, אני סנובית, לוקח לי הרבה זמן לתת לסדרה שבועית להכנס לתוך לוח המשדרים שלי),ובניית הסיפורים סביב הדמויות בפרקים הראשונים כה מדוקיית שכעבור שלושה עונות, אני מרגישה כאילו התחתנתי עם כולם. הסקרנות שנבנתה סביב כל אחת מהדמויות לבית משפחת ווקר כה גדולה, שאתה מתאהב בהן, עם כל החסרונות והשגעונות (ולאלה ברוך ה' לא חסר) מה שנכנס למערך גדול של אהבה כעסים ובעיקר המון דרמות.

אז אמרנו דמויות, דרמות וכן הצילום החופשי והמשוחרר לעיתים למול צילומים סטטים ומוקפדים בזמנים אחרים,

יש הרגשה של קולנוע, ויש משפחה.....

כמו שאמרתי הפרק האחרון נגמר בצורה מעצבנת (ובכך למעשה העונה הסתיימה) אבל העונה הייתה מעולה, מחכה בקוצר רוח להמשך הרומן שלי עם הווקרים.. ועד אז, סיימון קאוול ייאלץ לשעשע אותי......