ראדו מיכאלינו נולד לאב עיתונאי יהודי בבוקרשט ב-1958. כיון שסבל תחת שלטונו של צ'אושסקו, היגר לצרפת במהלך לימודיו ב-1980.

הוא אומר בראיון שסרטו הוא דו-שיח תרבותי :"...זהו דיאלוג בין המזרח למערב.  כל סרטי הם דיאלוגים בין תרבויות.  אני מתייחס לעניין בכל סרטי משום שאילו הם חיי.  אני רומני, אני יהודי, היגרתי אל המערב ושם חוויתי בעצמי את הלם התרבויות, אני, 'האיש מן המזרח' שנפגש עם הציוויליזציות המערביות.

הסרט מגולל סיפור של תיקון באיחור של 30 שנה- התיקון הוא במישור האישי והלאומי:

גיבור הסרט, אנדרי פיליפוב היה המנצח של הבולשוי, תזמורת שהייתה מורכבת בעיקר מיהודים, אויבי המשטר הקומוניסטי. ברנז'ייב אסר עליהם לנגן בתזמורת והפסיק קונצרט באמצע, היהודים גורשו לישראל או לסיביר,המפלגה מענישה את המנצח והוא הופך לעובד ניקיון של "הבולשוי",  כך גם חבריו הם עתה נהג אמבולנס, מוכר בשוק הפשפשים, איש סאונד בתעשיית הפורנו וכו'.

יום אחד בשעה שהוא מנקה, הוא רואה פקס שמזמין את הבולשוי לנגן ב"שאטה" בפריז במקום התזמורת של לוס אנג'לס שביטלה השתתפותה ברגע האחרון. הקונצרט אמור להתקיים בעוד שבועיים.
פיליפוב מחליט לאסוף את כל הנגנים ולנסוע לפריז, להתחזות לבולשוי.

הרבה מכשולים עומדים בדרכם, והבמאי משלב בין דרמה וקומדיה, ההומור והסאטירה יש להם תפקיד מרכזי .
הבמאי משתמש בהומור כדי לתאר את מוסקבה. את החיים העלובים המשכורות המצטמצמות הקומבינות שאנשים פשוטים עושים כדי לשרוד את שליטת המאפיה הרוסית והאוליגרכים. השליטים הקפיטליסטים העכשוויים מנקרים זה לזה את העיניים במופעים נשפים וחתונות ראוותניות. אשתו של   הגיבור דמות  חיננית ביותר,מנהלת עסק ומספקת ניצבים בתשלום למפלגה או לאנשים שרוצים לנפח הפגנות מפלגתיות עלובות או את מספר האורחים בחתונות כך שהאירוע ייראה מוצלח יותר.

מיכאליאנו:'' ההומור החביב עלי הוא כזה שמופיע כתגובת נגד לסבל ולקשיים. הומור, בעיניי, הוא נשק חכם ועליז, פעלול של הנפש כנגד הברבריות והמוות. הומור שאיננו אלא אחיה התאום של הטרגדיה. בסרט צומח ההומור מתוך פצע שנפער ברוסיה לפני שלושים שנה. אנשים הושפלו. רצונם להרים ראש ולבנות מחדש את כבודם עובר דרך ההומור. אלה גיבורים שמגלים כוח לחתור להגשמת חלומם. בעיניי, זה הביטוי היפה ביותר לכוח החיוּת''.
יופיו של הסרט הוא בשילוב בין אמירות נוקבות על דיכוי נפש האדם, בעיקר הנפש האומנותית, על רוח האדם ורצונו להגיע להרמוניה, לשלמות באמצעות המוסיקה.

"התזמורת" היא מטפורה שמגשימה הלכה למעשה את הרעיון הסוציאליסטי שכשל, שכל אנשיה שווים ומנגנים ביחד בהרמוניה .
היא מורכבת מיהודים צוענים, הרב תרבותיות הזאת שאפשרית באמצעות האומנות בכלל והמוסיקה- בפרט.

ההתרסה בסרט כפולה: כלפי השלטון הקומוניסטי, וכלפי עולם הקונצרטים על גינוניו ו"תרבותיותו"- זה נעשה באופן נרמז, כיאה לאירוניה.
המשחק מצוין, בעיקר של השחקן הראשי, אלכסיי גוסקוב  שאמר בראיון שזה סרט על "אדם רגיל שמוטל לנסיבות לא רגילות".

הסרט אינו נטול פגמים (כמו הצגת כמעט "אנטישמית" של היהודי הסוחר ממולח ואיש של קומבינות), לעיתים, יש תחושה של הגזמה, אך היא בין היתר משרתת את הסאטירה.

הסרט זכה בפרס סזאר הצרפתי היוקרתי לשנת 2009. (ההפקה רוסית- צרפתית).
סרט מענג ומעורר מחשבה גם יחד.