"פעם הייתי"

המלצות על סרטים

ביקורת על "פעם הייתי"

‎2

סרטים

3 תגובות יום רביעי, 16/6/10, 12:57

סרטו של אבי נשר ("סוף העולם שמאלה", "דיזינגוף 99", "הלהקה", הסודות", מבוסס על ספרו הנפלא של אמיר גוטפרוינד "בשבילה גיבורים עפים". הסרט לא מנסה להיות נאמן לספר ורואה בו בבחינת "הצעה" בלבד. הספר מתרחש משנות ה60 ועד רצח רבין, הוא מציג מגוון גדול יותר של דמויות ומצבים, משלב סיפורים אישיים קטנים, של אנשים פשוטים בשיכון פועלים בנוה שאנן יחד עם ספור לאומי של מדינה לאחר 67 עד לשבר הגדול. אולי, משום כך, לא נשמע קולו של הסופר לקראת יציאתו של הסרט לאקרנים.
לדעתי, סרט הוא יצירה עצמאית קולנועית, גם הוא שואל את שלדי העלילה מיצירתה ספרותית זאת או אחרת. זהו בראש ובראשונה סיפור התבגרותו של הגיבור, בקיץ 1968 בחיפה. הוא עובד בחופשת הקיץ אצל שדכן, יעקב ברייד (אדיר מילר הנפלא), וזוכה לקבל ממנו "שיעורים באהבה" (בתחילה, היה זה שמו של הסרט , ואח"כ שונה). החיפוש אחר האהבה, דרכי החיזור הנפתלות, הן המכנה המשותף לכל הנפשות הפועלות. השדכן עצמו, הוא ה"סנדלר שהולך יחף" כפי שהוא מעיד על עצמו. הוא מאוהב בקלרה אפשטיין (מיה דגן) , אישה יפה ומושכת, ניצולת שואה (כמו יעקב ברייד) ששכלה מספר בעלים ולכן מסרבת להינשא.
נושא השואה, והישרדותם של אלה שבאו "משם" שזור לכל אורכו של הסרט, ולובש פנים שונות ומגוונות. בבנין שבו שוכן משרדו של השדכן, פועל בית קולנוע של משפחת גמדים – ניצולים של ניסיונותיו הרפואיים של מנגלה. בשל קשיים תקציביים, הם מציגים סרטים הודיים בלבד, ואכן היה קולנוע כזה בעיר התחתית בחיפה. זהו סיפור של חיפוש, אם במסגרת תהליך ההתבגרות ואם במסגרת הרצון לשרוד, למרות העבר.לכן, לא מיקרי הוא, שהחיזור הוא מוטיב וסמל מרכזי, החיזור ודרכיו הפתלתלות. הסרט מצליח להעביר את האווירה של המקום והזמן: חיפה, העיר התחתית ב-1968, ולהשרות סוג של קסם שנוצר מפסיפס של דמויות ומצבים מחויכים וכואבים בעת ובעונה אחת, ממש כמו בחיים.

דרג את התוכן: