אני תמיד מנסה להביא בפינה זו את השירים האחרים, את אלו שצריך לפעמים אולי עוד שמיעה כדי להבין את העוצמה שעומדת מאחורי כל מילה שנכתבה או מאחורי כל תו שנוגן, אבל לא תמיד מה ששונה הוא איכותי, לא תמיד מה שנשמע קצת זר הוא נסבל לאוזן, ומפה אני מוצאת את עצמי בדילמה ענקית בכל חודש, אותה בעיה שחוזרת על עצמה כשאני מאזינה לכל סינגל שנכנס לתיבת הדוא"ל שלי. הרי, שאם אכתוב על אותם שירים שנחים על אוזניי בליטוף, נראה כי לא עשיתי שום שירות למוזיקה, אלא הבאתי את המובן מאיליו, לא גיוונתי וחידשתי, אלא נתתי לכם את מה שאנו מורגלים אליו כבר. אבל, מצד שני, אם אשמיע לכם רק את השירים השונים ביותר, המוזרים, שמביאים איתם משב רענן של משהו שעדיין לא חווינו כאן, ייתכן ואפספס שירים שמבוצעים היטב, המתנגנים על הז'אנר הקיים, ואקדם אולי שלא בצדק שירים בעלי ניחוח לא מוגדר שאינם מגיעים לאותה רמת ביצוע.

 הפעם, ניסיתי לשלב כמה שיכלתי בין הזר והמוכר בכדי להביא את המדרגה המגשרת לפני המהפכה המוזיקלית הממשית. בחרתי שלושה שירים שכל אחד מייצג אופי שונה, אבל בכל אחד מהם יש משהו חדש לצדו של משהו פופולארי.

האזנה נעימה!

אורן ברזילי- Dark Blue

לא פשוט לראות את גיבור ילדותך כחוש וחיוור שרוע במיטת חולים כשצינורות ומכשירים מחוברים לגופו. דמעות שטפו את עיני לנוכח המחזה הקשה ששודר במהדורה המרכזית של החדשות בכתבה שהותירה אותי המומה. היום, אחרי כמה שנים בהן למד ברזילי לעשות את כל הפעולות היומיומיות והשגרתיות מחדש, נדמה כי הוא גם למד להכיר את עצמו מהתחלה, כי אורן ברזילי החדש לא מזכיר ולו במעט את אותו ארנבון פרוע של ד"ר קספר. לא ניתן לומר מה עדיף יותר, הדמות המוחצנת שאכלה את הבמה, או אותו אדם ענב ורגיש שמספר את תלאות יומו. אותו אליל נוער התאים לתקופה ההיא, ואותו האיש הבונה עצמו פיסה אחר פיסה,  מתאים ככפפה לאני האמיתי השוכן בברזילי היוצא בפסיעות קטנות ומפלס את הדרך לנקודה המדויקת בה הוא צריך להימצא כעת.  אורן ברזילי של שנת 2010 הוא אדם עם שלווה פנימית המתמודד עם עצמו ועם האמת שלו פנים מול פנים, לוקח את האומנות שלו מהמקום הכי עמוק שנמצא בתוכו ויוצר מעשה כשפים. Dark Blue הוא שיר עמוס מסתורין, אורן ברזילי מספר על תחושותיו המעיקות ללא רבב של פחד ללא מרמור או כעס, אלא להפך בקבלה, אהבה ופתיחות של מצבו, ללא התנגדות. נדמה כי ברזילי מחזיק באיזה סוד עתיק יומין אותו כולנו מחפשים, מדובר באותה דרך להגיע אל האושר אשר גורמת לכולנו לרוץ לחנות הספרים הקרובה ולרכוש אחת ממיני המנטרות שגרמו לנזיר למכור את הפארארי ולהשתמש בכוח של התת מודע. ברזילי עבר חוויה מטלטלת שלימדה אותו להתחבר לאותו כוח עצום, ובדרך היצירה הוא משחרר טיפות מהזוהר בשיריו, המשאירות את המאזין מרותק וצמא לכל רסיס מאגיה קסומה. ההשלמה עם מי שהוא ברגע ההווה יוצאת בפשטות, אך יחד עם זאת היא כל כך נשגבת. נדמה שאפילו הוא עצמו אינו מודע לכוח הזה שקבל במתנה וטמון באופן מעורר השראה בשירו, אבל בהקשבה לכל הפרטים ניתן להבחין באישיות של ברזילי שהולכת ומתפתחת ברבדים מלאי עוצמה וכנות שהופכים אותו למושא הערצה הן מבחינת המוזיקה והן מבחינת הדמות הנעלה שגדל להיות...מרשים!

http://www.youtube.com/watch?v=1GQH6JN5bxc&feature=related

אדיר והילדות- כל מה שרציתי להיות

ככה נולדים כוכבים, נופלים מהשמים כמטאורים ומפציצים אותנו באבק האלוהות. לשיר כזה חיכיתי המון זמן, שיר שירגש אותי מהשנייה הראשונה ועד לתו האחרון. שיר שלא יתאר עוד קלישאה דביקה, אלא דווקא שיר שיעורר, יסקרן, שיר עוצמתי ומשחרר. אדיר אוחיון עשה את זה בקצב שלו, לא נכנע לתכתיבים המסחריים, אלא אסף את חברי הילדות שלו והגשים איתם את החלום שלו חיכו בסבלנות.

מיד כשראיתי את השם אדיר והילדות ציפיתי בקוצר רוח לשמוע מה מביא אחד הפייבוריטיים הבולטים שלי מהאיידול הישראלי. הפתיחה נושאת בחובה מקצב מעניין, קולות רקע גרוניים שמטפסים גבוה, "לא רע..", חשבתי לעצמי. באזזז אלקטרוני התחזק, ולאחריו מקצב התופים השתנה, גיטרות נכנסו בהתאמה מדויקת וקולות שירה מופלאים הגיחו במושלמות הרמונית. לזה לא ציפיתי, זה תפס אותי לגמרי לא מוכנה, אבל כבר באותו הרגע ידעתי, ידעתי שמצאתי את מה שחיפשתי כל כך, את השיר שיגרום ללבי להסתחרר מקצב הזרימה, שישנה את תוויי פני מתימהון גמור לחיוך הנושא בו גאווה, ידעתי שזהו השיר שמביא את הסגנון החדש שלו כולם חיכו ויהיה אות ומופת לבאים אחריו."כל מה שרציתי להיות" סוחב עימו שק ענק של מילים קשות ומדאיגות הגורמות לי לתהות על קנקנו של מצבו הבריאותי של אוחיון וכמה זמן נשאר ליוצר כה מוכשר ומיוחד לחיות,  בנוסף שר אדיר שכל מה שרצה להיות ירד לטמיון ואני לא מבינה איך זה ייתכן כשאוחיון בעצמו הוא זה שמטביע חותם על הז'אנר הבא שהולך לשקוע פה, שהוא שילוב של רוק בריטי, מוזיקה פסיכדלית וסאונד שמזכיר מעט את שנות ה- 80. אז עם הפחד והדאגה לאוחיון אינני מסוגלת להתמודד ושמה את פרשנות המילים בצד, כל מה שנותר לעשות הוא להגביר את עוצמת החוויה וליהנות מאחד השירים הכי טובים שנשמעו פה לאחרונה, וללא ספק אפשר להכריז עליו כסינגל הטוב ביותר של החודש

http://www.youtube.com/watch?v=jHfi4eOeE0o

ירונה כספי- מה שניצת

תאמיני שעדיין נשים בישראל יודעות לעשות רוק'נ'רול- איזה כיף! קצב התופים וכניסת הגיטרות הובילו למחשבה של:" הנה עוד בחור שבא לו להשתגע עם הגיטרה", אבל שום דבר לא הכין אותי לגוון הקול הנשי שמבעבע ברותחין ומצית אצלי כל טיפת כבוד עצמי ופמיניזם.

אחרי המשוב הקודם והמפרגן אודות החזרת הרוק הנשי של מיכל כהן זה קורה שוב. הפעם, בדמות ירונה כספי, שנותנת לקצב להשתלט בתעוזה  ששמה קצוץ על הדיוק המלודי ומשחררת באינסופיות את היצר הפנימי שמשתולל בהנאה במקצב מילים אימתני, בו מילה רודפת אחר השנייה. אמנם אין כאן שיר גאוני שכמותו לא שמענו, אבל יש כאן אמירה שהיא לא פחות חשובה. כבר מזמן לא לכלכו הנשים בארץ את ידיהן בבוץ, כבר הרבה זמן אין כאן אישה שמצליחה בגדול שלא מייצגת את המתיקות, העדינות, הרכות, והנה, כל אותן אלו שסבלו מורדרדות החברתית יוצאות וסוללות מחדש את הדרך בטענה שלהרגיש בדיוק את מי שאת בחלל הבטן ולתת לזה לצאת החוצה גם אם זה מחוספס, נוקשה, לא מדויק ומבולגן זה בעצם החוזק הנשי הטהור שיכול להכתיב ,להנהיג ולהפוך סדרי עולם.

ירונה כספי מדברת על הריגוש, על הניצוץ של האהבה באופן בועט שפורץ ובולע את המאזין ומוליך אותו מעבר לכבלי הדמיון שהיה שרוי בהם לכאוס של רגשות נשיים להפליא שלא קורים במקום אחר!

http://www.youtube.com/watch?v=yVKe_-EsCKY