ביום שישי האחרון סעדנו, בנזוגי ע' ואני, במסעדת מל ומישל - ביסטרו קטנטן ואינטימי הממוקם ברח' בן יהודה בת"א ומציע מטבח "איטלקי, אירופאי, ים תיכוני" (כך הוגדר באחד ממדריכי המסעדות).

האמת שהתכנית המקורית היתה לאכול ביועזר בר-יין, זו היתה הבחירה הראשונה של חתן יום ההולדת. ואכן הזמנתי לנו מקומות ליועזר, אבל ברגע האחרון ע' החליט שאולי עדיף לשמור את יועזר להזדמנות אחרת, ולנסות הפעם דווקא את מל ומישל. וכך מצאנו את עצמנו מצטופפים בחלל הפנימי ומאותגר התאורה (חשוך, חשוך - נעזרנו בנר שהיה על השולחן כדי לעיין בתפריט) של מל ומישל בערב שישי.

החלל המרכזי של המסעדה מכיל בר קטן (כארבעה מקומות ישיבה) ומספר שולחנות (זוגיים ורביעיות) המספיקים למס' סועדים שיכול לשבת בהם נע בן 10 ל-20. מה פשר הטווח תשאלו? ובכן, החלל המכונה "אינטימי" הוא למעשה חלל קטן מימדים, שיכול היה להיות "אינטימי" לו היו ממוקמים בו מחצית ממספר השולחנות שקיימים בו בפועל. אך מכיוון שנדחסו לתוכו כמה שולחנות יותר מדי, המרחק ביני ובין הבחורה שישבה בשולחן הסמוך (או הצמוד...) היה קטן יותר מהמרחק ביני לבין בנזוגי שישב מעברו השני של השולחן הקטון שלנו. ובתנאים כאלה, קשה מאוד לייצר אינטימיות...

בסופו של דבר נמצא התמהיל הנכון בין לחישה ובין צריכת אלכוהול שמספיקה לדיכויה הזמני של המודעות העצמית, והתרגלנו לטופוגרפיה של המקום, והצלחנו אפילו לנהל שיחה (תוך הפעלת פילטרים על קולות השיחה של השולחנות הצמודים שלנו - ממש כמו השידור של ערוץ 1 מהמונדיאל וזמזום הוובוזלות).

פתחנו בבקבוק של יין אדום (צרעה, הרי יהודה 2008) ובשתי מנות פתיחה מומלצות (ע"י המלצרית) -

צלחת נקניקים (68 ש"ח) - מבחר של נקניקים איטלקיים ביישון ביתי, המוגשים עם חרדל ענבים ופרוסה של גבינה כחולה טובה. בין הנקניקים שהוגשו, מצאו חן בעינינו במיוחד הברזאולה והפרושוטו. הצלחת הכילה גם פרוסות של סלמי מילנו וסלמי מסוג נוסף, ופנצ'טה.

גם צלחת של לחם הבית מלווה בשמן זית ובלסמי הוגשה אל השולחן.

בייבי קלמרי עם טבולה, חמוציות וטחינה גולמית (46 ש"ח) - היתה המנה הטובה ביותר שאכלנו באותו ערב, לטעמי. הקלמרי היו טריים ורכים והשילוב של הבורגול עם החמוציות והטחינה הגולמית קלע בול.

לעיקריות הזמנו:

ניוקי פריזאי - בצקניות גבינה מוזהבות בקרם כמהין לבנות (64 ש"ח) - אני

ונקניקיה ביתית - מבשר לבן, עגל וגבינת פקורינו על כרוב מאודה ופרושוטו (88 ש"ח) - הוא

הניוקי היו טובים, הם אכן היו זהובים וחמודים ושחו ברוטב קרמי טעים. אך הייתי שמחה לו כמות הרוטב היתה גדולה יותר. הכמות המזערית שנחה בצלחת היה אסתטית עד מאוד (והיו שם גם 3 פטריות פורצ'יני), אך לא הספיקה לכיסוי כל הבקצניות. וטעמן של אלו שנותרו לי בביסים האחרונים, ללא רוטב, היה מעט סתמי. יריעת הסלק היחידה והדקיקה שהוספה למנה הוסיפה מאוד לטעמה, חבל שרק ביס או שניים ממנה זכו לתוספת הסגלגלה הזו. בסך הכל מדובר במנה לא גדולה כלל, אך מספיקה, שניחנה בטעמים עדינים.

הנקניקייה שהזמין ע' היתה טובה ושמנמנה והוגש איתה גם חרדל טוב. תוספת הכרוב המאודה עם הפרושוטו היתה אף היא טובה. בנוסף, יידעה אותנו המלצרית, שהמנה מגיעה גם עם תוספת, וע' בחר בתפוחי אדמה גראטן. גם המנה הזאת לא היתה גדולה, ובמונחי value for money היא לא הצטיינה - כבר טעמנו נקניקיות לא פחות טובות במקומות אחרים בעיר שבהם הן תומחרו באופן צנוע יותר ו/או הכילו יותר מנקניקיה אחת. באופן כללי, נדמה שמילים כמו "אינטימי" ו"קטן" הן תמה חוזרת במל ומישל. וגם תוספת הגראטן היתה צנועה למדי.

לקינוח הזמנו טירמיסו (36 ש"ח) ("זה הספציאליטה שלנו", אמרה המלצרית). הטירמיסו היה נחמד, אבל אם להודות על האמת, איש מאיתנו לא ממש מת על מתוקים. ולכן גם המנה הזאת לא "העיפה לי את הפוני", כפי שאני נוהגת לומר... ושתי כוסות של גראפה לבנה (36 ש"ח כל אחת) -בכל זאת, יום הולדת, וצריך לשמור על מוראל גבוה.

מילה אחרונה, על השירות - שהיה אדיב ונעים, אך מעט קורקטי. נדמה שהמלצרית שלנו הקפידה יתר על המידה על העברית שבפיה, בצורה שיצרה מעין ריחוק מלאכותי בינה, בינינו ובין הסיטואציה. לא שיש לי משהו נגד שפה תקינה ומוקפדת, אדרבה אני בעד עברית יפה. אבל היה שם משהו לא כ"כ טבעי, שהרגיש כאילו המלצרית משתמשת בשפה הגבוהה כדי ליצור בינינו דיסטנס.

יצאנו משם שבעים ומרוצים, בעיקר בגלל האלכוהול ומצב הרוח הטוב שליווה את כל סוף השבוע של חגיגות יום ההולדת. אבל במבט לאחור, יש מקומות טובים יותר לאכול מהסוג הזה, חלקם גם זולים יותר ובוודאי מרווחים יותר.

*התמונות של המנות נלקחו מדף המסעדה באתר  ROL (התכניות לצלם באייפון נגנזו עקב החשיכה ששררה במקום)