ספרה של מוריאל ברברי, אלגנטיות של קיפוד, הוא בעיני יותר מכל אומנות הפיכת האובייקט לסובייקט. גיבורת הספר, שוערת בפאריז, פיתחה מיומנות מופלאה לקחת חפצים - פסיק שלא במקומו, דלת הזזה, העתק של תמונת נוף דומם - להחיות אותם, לראות מבעד לקליפתם ולזהות מה מניע אותם ומה מקור חיותם. היכולת לזהות את התאווה לסעודה שעמדה מאחורי מרכיביה המצויירים, וכך לחוש תאווה עוצמתית בה במידה כצופה, הופכת את תמונה להרבה יותר מציור יפה. ההבנה של מה עושה דלת הזזה לעומת דלת רגילה, למרחב של החדרים ביניהם היא מפרידה כמו גם לקיר בו מצוייה, מספרת סיפור שלם חוויית המחייה ועל תפקידן של מחיצות ביצירתה.

העיסוק באובייקט וסובייקט מועצם כשהספר בוחן בני אדם ויחסיהם זה עם זה. מבעד לעיניהן של השוערת ונערה בת 12 הגרה בבנין אנו מזהים את "יחסי האובייקט" שבין דיירי הבניין, רמי המעלה. אולם יחסים של אלה אינם מאפיינים רק את רמי המעלה. גם המשפחה ממנה הגיעה השוערת, אינה מסוגלת לראות מבעד לאובייקט (פרט לרגע משברי אחד), אולי משום שהעוני המנוול בו היא חיה הופך זאת למותרות.

ההזדקקות לאיש המזרח הרחוק כדי לחדור מבעד לגיבורה ולהעירה לחיים, אינה מקרית כנראה. תפיסת החד פעמיות, הייחודיות שלא תחזור, שמביא עימו השכן החדש מממוצא יפאני, מזהה גם את הייחודי ואת המיוחד בשוערת, בין רגע. פליטת פה, מבט חטוף והוא כבר רואה מבעד לקליפה שהיא כה משכילה לטפח שנים רבות.

אין זה ספר חף מבעיות, דווקא הסוף שלו שבא לו בחטף אינו מיטיב עימו לדעתי (מצד שני עם מי כן?...). אבל דווקא בעידן החפצים בו אנו חיים, זהו עונג צרוף לקרוא את הספר ולתת לפנינים הנסתרות בין דפיו לגלוש אחת אחת.