צילום בו תומר היימן מצלם את האהבה שלו מבלי להתעכב או לשים דגש (לפחות לא בגלוי) על היבטים של שפה ותרבות.

אני מודה שבאתי עם ציפיות ברורות. ציפיתי שהם יהיו במרכז הסרט או לפחות ברקע שלו אם לא לב ליבו של הסרט.

 אבל לא, תומר בחר שלא להביא או להדגיש דילמות וקונפליקטים, ואם הם מופיעים אז הם שזורים במרומז, למשל באמצעות דבריה של אמא שלו שמעלה אותם לדיון.

היימן משתף את הצופה באהבה/ות שלו, ולמרות שהסרט ערוך בשלוש שפות - אנגלית, עברית וגרמנית, היימן נמנע (במודע ?) מלחדד היבטים של שוני ומתמקד דווקא בהיבטים של דימיון וקירבה. לא היבטים של זרות ושל פערים תרבותיים ולאומיים, כי אם היבטים של אינטימיות בין שני אוהבים, שבמקרה אחד מהם עשוי להיות נצר למשפחה של נאצים, מבלי לשים דגש מיוחד על כך שמדובר באהבה חד מינית בין יהודי לגרמני.

זו פשוט האהבה שלו, והיא חוצה גבולות גיאוגרפיים או תרבותיים.

 ככה הוא בחר להציג אותה -  קרובה ויפה, מרגשת ומגשרת על תחומים רגישים כמו השואה שברקע, שני אנשים שפשוט אוהבים ומה יותר פשוט מזה בעצם ? היחסים האלה , התקשורת הבסיסית הזו שבין נאהבים, לא משנה אם זו אהבה הומוסקסואלית בין גברים, לא משנה אם האחד גדל כאן והשני שם, דיברו שפות שונות, ינקו תרבויות אחרות.

לגשר על פערים גיאוגארפיים ותרבותיים זה מאד לא פשוט, מניסיון אישי אני יודעת עד כמה.

על אף המורכבות שעולה מן הנסיבות , תומר ואנדראס הם שני אנשים שרוצים בכל מאודם לאהוב זה זה, ועל מנת שהקשר הזה יצליח הם בוחרים בפשטות, כי השורה התחתונה היא שהנה שניהם מצאו את הדרך זה לזרועות זה וזה העיקר.

כמה רומנטית היא הגישה שלו, אני מהרהרת בליבי בתום הסרט, אחרי הכל, הפשוטות הזו הבסיסית, היא לב העניין, החיבור בין שני אנשים זרים גמורים, שרוצים להיות משמעותיים זה לזה, יצירת הקשר ובניית האמון ההדדי בהדרגה, הבחירה בחיים משותפים, הרצון להיות ביחד למרות הקושי שאולי צף ברגעים מסויימים, קושי שמאתגר את הקשר שלהם בשאלות מהותיות של זהות, ולאהוב ויהי מה, למרות הספקות והביקורת שעולים בהם ובקרובים להם.

אני מוצאת שהגישה הזו מרגשת אותי ביותר, כי היא לא שיטחית, לא ילדותית ולא מתעלמת. היא פשוט בוחרת להיות כזו, מתוך מודעות עצמית מהותית ותקווה גדולה שרק ככה אולי הם יצליחו להתגבר על המיכשולים והקשיים הצפויים שמזמן להם הקשר יוצא הדופן הזה, שהוא לא מנת חלקם של זוגות "רגילים" בני אותה תרבות, החולקים שפה משותפת.

האם זה מכוון  ? אני שואלת את עצמי,  או שמא זו הפרשנות הרומנטית הפרטית שלי שאני בוחרת בה ? הרי תמיד קיים סיכוי שזאת לא היתה בחירה מודעת של היימן , שלא לכך התכוון היוצר, שמדובר בסה"כ בעיניים שלי , הרומנטיקנית חסרת התקנה.

אני מאד מזדהה עם הקטע הבא,

בו אנדראס פורש בפנינו את משנתו על יחסים, על אינטימיות, על קירבה. 

 

 

על צילום -

על היכולת לראות את האדם כפי שאתה רוצה, בגודל שאתה בוחר,

בחלקים שאתה מעוניין להתמקד בהם,

 וגם תהיות עד כמה אפשרי להיות טבעיים באמת - כשמודעים לכך שהמצלמה פועלת.

 

 

ספקות שמטילה אימו של תומר בעומק הקשר שלהם,

 והבעייתיות שהיא מצביעה עליה, עקב פערים של שפה ותרבות.

באהבה רבה שמורגשת עם כל שוט, היימן מתעד את הקרובים והיקרים לו ביותר, את אימו ואת אהוב ליבו אנדראס, גרמני שבחר לעזוב את מולדתו למען האהבה שלו, ומגיש לנו אסופה מקרית ולא מנומקת של חומר גלם שלא נערך מתוך תכנון מוקדם או במחשבה תחילה מוקפדת, וזו נקודת החולשה העיקרית, הבעייתית והגדולה ביותר בסרט.

 יש דרמה, יש כאב, ישנם רגעים עוצמתיים וחומר גלם משמעותי, למשל כשהאם מתאשפזת בבית חולים, אחד מחמשת בניה מגיע לארץ לסעוד אותה , והצופה נחשף ליחסים המרגשים ביניהם, כמה מתגעגעת היא אליו וכמה היא כואבת את המרחק היבשתי ביניהם,

 אולם התסריט לא ערוך בחוכמה כרצף של אירועים המוביל לאיזה קליימקס.

על מנת להבהיר את הכוונה שלי אני אדגים :

בדומה לשיחה שניהל אנדראס עם תומר, (רק שאנדראס היה יותר עדין בנידון, ולא קיצוני כמו האקס המיתולוגי שלי), איתה יכולתי להזדהות מאד , כי נזכרתי בחוויה דומה שהיתה לי איתו.

גם אני נהגתי לצלם אותו כמו שתומר מצלם את אנדראס, וגם לי אמר אהובי הצרפתי מה שאמר אנדראס לתומר אחרי שצילמתי ערב שלם, (לא כיביתי לרגע את המצלמה ביום ההולדת של השותף העסקי שלו ) - שאני לא איתם, שאני מתחבאת מאחורי המצלמה, ולא חווה איתם את הרגעים.

כמה ימים אח"כ כששוב הבאתי איתי את המצלמה למסיבה אחרת אצל חברים שלו, הוא כעס עלי ורב איתי לא הסכים בשום אופן שאצלם. יותר מזה, הוא הכריח אותי להשאיר את המצלמה באוטו, אחרת אנחנו לא עולים למסיבה וחוזרים הביתה. באותו ערב הוא גם עשה לזה סוף , קאט מוחלט,  ומאז לא הרשה לי לצלם שכשאנחנו ביחד. פשוט הטיל וטו ואסר עלי להכניס בינינו את המצלמה בטענה שהיא חוצצת בינינו ומרחיקה אותנו זה מזה.

וכך שעות של חומר גלם מצולם מונצחות להן על קלטות וידאו קטנות באופן חובבני, אבל זה עדיין לא הופך אותי לבמאית, והמרחק הוא רב.

אילו הייתי חושבת לערוך אותן לסרט דוקומנטרי , הייתי משקיעה מחשבה בסיפור שאותו אני רוצה לספר.

דרושה עלילה, דרוש שיא, דרוש סיום שחותם ומטלטל, מותיר אותך מופתע ופעור פה, מחדש לך.

וכל הנ"ל חסרים בסרט האישי והמרגש (עד מאד, עד צחוק ובכי) של תומר היימן.

כן.

בכיתי , צחקתי, נעצבתי, כאבתי, רותקתי, הקשבתי, הזדהתי.

כן.

התרגשתי, ובעיקר התאהבתי ללא קושי באנדראס ובאימו של תומר.

אבל על מנת שלסרט יהיה ערך דוקומנטרי מהותי , כזה שהופך אותו לאומנות קולנועית - דרוש יותר מכך.

כוחו של הקולנוע טמון ביכולת להפוך את את האישי והפרטי - באמצעות אמירה ומסר ברורים -  לסרט אוניברסלי בעל משמעות. 

 מה שהיה הופך אותו לאומנות ולא להצצה אותנטית ונוגעת ללב לחיים אישיים של אחרים, לחויות, למחשבות, לדיעות, ולאהבות שלהם.

למרות הנאמר לעיל,

הסרט מומלץ לצפייה, ואפילו מומלץ בחום.

(הטריילר)

 I Shot My Love

מוקרן בסינמטק, אורכו כשעה ועשר דקות.

 ז'אנר דוקומנטרי (2010) דובר אנגלית, עברית וגרמנית (הכתוביות בעברית).