קצת מידע יבש כרקע- קרוב אליה- סרט של הבימאי ריינוט אורלמן - הולנדי.

סרט המגולל את סיפורם של הזוג המצליח סטיין ואישתו כרמן. שניהן יפים, מצליחים, עשירים, נוטפי סקס ונהנים מכל דקה בחיים.

כבר בתחילת חייהם המשותפים מתגלה שלכרמן יש סרטן השד. מכאן הכל הולך ומתדרדר :)

קרוב אליה הוא סרט קשה. סרט עצוב, אני חושבת שאפילו הגברים באולם בכו.

הוא סרט קשה ומעורר הרבה הרבה שאלות בנושא אהבה וזוגיות, בנושא היכולת לסלוח ובנושא בגידות ואיזה בן זונה יוצא הבעל. בן זונה אמיתי, בוגד באישתו כל הסרט גם כשהיא בהקרנות וכימוטרפתיה.

בן זונה. נכון, אבל גם מסכן באותו נשימה. מסתבר שאני יכולה לחוש אמפתיה מסויימת לגבר שחייו התהפכו ברגע, גבר שכל מה שהוא חווה במהלך היום זה הקאות, בכי, בתי חולים, קושי אדיר, חמלה, צעקות ושוב בכי וכאב קשה מנשוא.

אז כן, יש בי שביב של הבנה למה הוא צריך ניחום, למה מגע הידיים של מישהי צעירה, אוהבת נטולת בעיות עושה לו טוב ומאפשר לו להתמודד עם המחלה של אישתו, שהוא כנראה אוהב באמת. כנראה.

אבל גם בזמן שאני כותבת שורות מצתדקות אלה שוב מתגנב לי לראש הביטוי בן זונה.

איך הוא מעז לנטוש את אישתו במצב כזה??

אני מכירה סיפור דומה לזה , רק שם הבעל קם ועזב את אשתו החולה הסופנית, קם ועזב בלי להגיד כלום והשאיר אותה ככה. אז מה עדיף, בעל בוגד או בלי בעל כלל? לא יודעת. אני באמת לא יודעת.

 אני - זו שאמרה שאם בעלי יעז לבגוד בי ולא משנה למה או עם מי הוא לא ימצא אותי בבית דקה אחרי זה. אז אני, הבחורה הזו, מראה שמץ אמפתיה והבנה לסטיין הבוגד? כן. אני מרחמת גם עליו, לא אותם רחמים שיש לי לכרמן אבל הרבה רחמים. כי הוא כמעט יוצא מדעתו בהתמודדות עם המחלה ועם היצרים שלו, עם התשוקה והרצון לאהבה פשוטה, לסקס פשוט בלי סבל, בכי והקאות...

ועכשיו, קצת פמיניזם לקינוח.

למה לעזעזל האישה צריכה לחלות ולמות בכדי להשאיר את אהבת הבעל? למה כל הסרט זו לא האישה שבוגדת, למה שוב האישה נחותה, דורכים עליה והיא מקבלת את זה?

האישה אומנם אשת קריירה מצליחה, יפיפייה , מחוזרת, נהנית מהחיים ועושה סקס פרוע עם בעלה (איזה סצנות יפות)

אבל לא להרבה זמן- האישה המצליחה הזו יורדתמכל נכסיה בעקבות המחלה הנוראית

 ולא רק שכל הסרט היא סופגת את הבגידות של בעלה, רוצה להתגרש ואז מתרצה, היא גם מתה בסוף.

 והאישה האחרת מוזמנת להלוויה.

יצאתי מהסרט נורא עצובה, נורא. נגבתי את הדמעות והלכתי לבר הקרוב לשתות איזו בירה. בדיוק כמו סטיין, הגבר בסרט.

***רציתי לכתוב גם על האיכות הקולנועית של הסרט (מצולם וערוך ממש טוב לדעתי, מצליח ליצור ניגוד מטורף בין חיי הבילוי, הטירוף ובין חיי הבית חולים השקטים, הכואבים והחד גוניים) אבל לא ממש יוצא לי - הסיפור שלו מעורר בי הרבה יותר עניין והרבה תהיות על אהבה ועל עצמי. מה אני הייתי עושה אם הייתי במצב הזה?