כותרות TheMarker >
    ';

    יש לה ראש אדום

    מתכולות ראשה-ראשי
    (בלי דבר מה ממשי לתת למה שבפנים חוץ
    ולהבליט את שנחוץ)
    ויפה שעה אחת

    0

    עברתי חוויה אינטימית במיוחד - עם המון אנשים

    15 תגובות   יום שישי , 29/10/10, 17:01

    מקבץ טוקבקים נבחרים שהתפרסמו אתמול, אחרי הפרק האחרון -

      

    מחובר לרן שריג הצפייה בך העלתה בי התפרצות פנימית של תהיות, וגעגועים לבדידות עמוקה וזוהר.
    בין גומות הצחוק הבודדות לקמטוטי הדאגה בפניך הלא שלווים משתקפים מעיינות בוערים של כאב. כאב שמעטים כל כך יכולים לשאת, כאב מרפא, כאב האמת.
    המעיינות הנובעים בך שנים רבות מפרנסים אגמים עמוקים ועתיקים של תוגה, חמלה וצער שאינו נספג באדמת הבורות שסביבך.
    לעולם לא אוכל להודות לך מספיק רן על שהסכמת לצרף אותי במסע שלך, לטעום מהמים החיים, הזכים והמרירים שלך, לבכות ביחד אתך, להצטער, להשלים, להתפייס, להתחבר עם הלא מושלם.
    תודה!

    הסדרה גרמה לי להבין את חיי טוב יותר ולעשות החלטות זוגיות טובות יותר.

    במיוחד הקשר בין דפנה לישי שיכולתי לראות בו מאפיינים דומים לשלי.

    והלוואי ויהיה לי קשר טוב כזה עם ילדיי כמו שיש לבוסי עם ביתו...

     לגבי שאר המחוברים, היה מעניין מאוד לאו דווקא ברמה רכילותית אלא ברמה מעניינת ועמוקה להיכנס לנפשותיהם ולגלות טפח אחר טפח.

    סדרה מעולה.

    עשויה היטב.

    כל הכבוד לכל הנוגעים בדבר!!

    מי צריך שחקנים,סדרה מתוסרטת..עם סדרת דוקו כזו,שהחומרים בה..ה - עכשיו סדרות אחרות? מתוסרטות? איך נאמין..?

    תהיה לנו הצופים של זה הרבה ריקנות.

    שי גולדן, אני לא מפסיקה לבכות.. כמה ריגשת אותי. איזה כנות ואומץ עצמך.שאפו.הלוואי וכל בן אדם יעשה לעצמו עבודה כזו עם הנפש.עבודת מודעות ..לא קלה לא פשוטה..ובסופה..קטרזיס.

    לדעתי אתה יוצא מהסדרה הזו,מחוזק יותר..שלם..מפוקח.מעריך את הוריך.אישתך,ילדיך..בקיצור-סגרת מעגל.

    תודה לך..על האומץ לשתף.הכנות.הביצים.לא  כל אחד אמיץ ככה.

    בבקשה תנו לשי לנחות תוכנית.זה ככ' נחוץ בטלוויזיה הרדודה שלנו..לרוב

    נמאס מרן מזל שהתוכנית נגמרת, לא יכולה לשמוע עוד את רן. את האחרים חיבבתי וחבל יהיה להיפרד מהם ואפילו אתגעגע במיוחד לישי גרין, אבל רן בעיקר חוזר על עצמו, מאוהב בעצמו ויכול להקשיב לעצמו שעות ולהתעלל בנשים שסביבו... לנו נמאס...תלמד קצת מישי איך לפזר אהבה לאנשים שסביבו תוך שהוא מכיר במגבלות שלהם אבל אוהב אותם באמת אהבה עזה.

    איזה חמוד לואיס. שמתם לב שהוא שם כיפה כאילו להגיד לנו הצופים שהוא חזר בתשובה. הסרט הזה הוציא אותו מ"ג'יפת הנעורים" והוא התבגר איתנו והפך לעלם חמודות מתוק ומקסים. הוא כבר לא ירגיש לא רצוי ובודד. הוא כבר גבר/בחור נחשק מודע לעצמו ועם ביטחון. רואים כמה דורון צברי אוהב אותו, וכמה הוא השקיע בו נפשית. דורון, הצלחת!!! איזה מקסים הלואיס הזה.

    ו- דודי בוסי. הכי מדהים, הכי מקסים, הכי אמיתי והכי אותנטי. בפרק שלפני האחרון הוקסמתי דווקא מאלה שלא המשיכו "לשחק" מול המצלמה. שאפו ללואיס ולדודי.

    ומילה ל- שי גולדן. התפרסמת, ריגשת! ורואים עד כמה אתה אוהב את הרגשת העליונות הזאת עלינו הצופים. אתה מלא ניואנסים ויש לי הרגשה שגם תקבל תפקיד בסרט כלשהו. עכשיו תוכל להיות סלבריטאי וכולם יסתכלו עליך. וואו, כמה ייחלת לרגע הזה. טוב, הגעת לזה בזכות ולא בחסד לאחר שחשפת את כל הקרביים שלך לנו הצופים. אז מגיע לך להרגיש כוכב עליון.

    ואף מילה על רן שריג...

    רן.. אין כמוך!!! אל תוותר. תקרא לך עם האמת שלך, שיחנקו האנשים שלא מסוגלים אפילו בסתר לעשות  את מה שאתה עושה מול העולם... ומתמודד עם זה מדהים!!!! אני מחזקת אותך מרחוק. מקווה שאתה עדיין, בשלב כזה קורא טוקבקים (רק את הטובים כמובן - בחיים אל תקרא רוע של אנשים אחרים, שישמרו את זה לעצמם, חארות).

    איך זה מרגיש שאדם שאתה לא מכיר בכלל יכול לבוא ולהגיד לך מה הוא חושב עליך כבנאדם? אני בקושי רוצה לשמוע מה אנשים שאני אוהבת חושבים עלי...

    שיהיה לך המון המון בהצלחה... אני מעריצה אנשים כמוך...

     

    [לא זוכרת כל כך הרבה אמוציות בעקבות סדרת טלוויזיה שבסופו של יום היא תיעודית]

     

    ***

    לאחרונה עברתי חוויה מרתקת. וגם עוד כמה עשרות או אולי מאות אלפי אנשים עברו אותה יחד איתי. אמש זה תם ונשלם, אבל לא הסתיים. לא באמת...

    עבורי אלו אינם ימים כתיקונם. דבר מה כבד רובץ עליי ומשווה לימיי מראה עגמומי, תכלכל מעצב מסוים. ואני עייפה מאוד. קמה עם הדחף העצום להמשיך לישון ולישון ולישון.

    ובתוך כל המצב הכפוי הזה מצאתי את עצמי נסערת מתמיד. משהו גרם לי לרגוש כמו ים של דצמבר. לחוש עמוק בקרביים. להזדהות. לחשוק ולסעור.

    למשהו הזה קוראים "מחוברים" - ונדמה לי שהוא השפיע ככה גם על הרבה אנשים אחרים. פתח מגירות עמוק בנפשם, העלה אל פני השטח מה שנקבר להם במשך שנים בנשמה, אוורר את החבויות שבאמוציות. זיכך וערפל. עבד.

    חמישה גברים. בנים. ילדים.

    חמישה סיפורי חיים. עמוקים מני ים ובכל זאת - כמו סיפור החיים של כל אדם, אם תניח לו להשמיע אותו. יש דופק מואץ כשמניחים את הראש בחיקו של מישהו, בשיא האינטימיות שלו. מכל נקודה שומעים את פעימות הלב.

    לואיס משדרות, בוסי מיפו, שי מבנימינה או פרדס חנה או כרכור או מה שביניהם, ישי שבסוף יוכל לחיות במנהטן, ורן שריג. רן שריג. רן שריג. רן שריג האיש משומקום.

    כל אחד מאלו נתן לי. נתן לי את הפריבילגיה המטורפת לראות לו את החיים. להביט לו לא רק אל הלבן שבעיניים, אלא היישר לתוך האישון. להיכנס. לשבת על כתפו ברגעים שאף אחד לא מראה לאחרים - על הכורסה בבית, בביקור אצל ההורים המזדקנים או החולים במטבח המבולגן, במלון שחלונותיו אטומים כשהתקף פאניקה עמוק מאיים להטביע, כשהז'ורנל ביד אחת בשירותים, בזמן וויכוח עם אמא שאוהבת את אלוהים אבל אלוהים קצת חרפן אותה, לצד בת הזוג במיטה, לבד על הגג שבתות וחגים. כל כך לבד על הגג.

    והייתי שם. היינו שם כולנו. מסתכלים בלי בושה. מחטטים בהם. מחווים דעה. מתרגזים. מתאהבים. מתמלאים קנאה. הזדהות. סלידה. בהלה. רוצים מכל הלב שיצליח להם ולנו. מייחלים למפלתם. משוועים שיקיצו ויראו נכחה. מתביישים בשמם. רעים איתם. חסרי נשימה כמותם. משתוקקים בתחתוניהם. צמאים לאלכוהול שלהם ולסמים שלהם ולדרמה שלהם ולכל כולם. מקישים מכל אלו עלינו. על מי שאנחנו. ובעיקר הבנו - כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

    הנחנו לדורון צברי, הפרובוקטור המדהים, ולרם לנדס המקצוען ולעמי טיר המבין להוליך אותנו בשבילי נפשם של הגברים המחוברים שלהם במשך חודשים. במהלך 38 פרקים. אפשרנו להם לאפשר לנו חוויה עמוקה וייחודית של ריאליטי ערוך בגאוניות, שבא ומוסס וריכך והחליק קמטים וניכס אותנו ועשה בנו כבשלו.

    לא יודעת מה איתכם אבל בשבועות האחרונים פרקים רבים תמו, שיר הסיום המבריק שלהם עלה, ואני בכיתי.

    בכיתי עליי. על מה שהייתי ואינני עוד.על מה שהפכתי להיות. על מה שאהיה. על מחלתי, על זקנתי ומותי שיבואו בסוף. על הוריי. על אהובי לבי. על בנותיי. על מי שאני חולקת איתו את חיי בריקוד מכושף ולא קל. בכיתי ואני רוצה לבכות עוד. לא רוצה שזה יסתיים. ולבי נשבר בקרבי ונפשי יוצאת אליהם ואליי. אליכם. רבותיי.

    מיותר שאומר שאם לא ראיתם עדיין הVOD מצפה לכם עם אפשרות לראות את הכל מההתחלה בחינם. לכו על זה בכל הכוח. ובינתיים, הצצה קטנה לפרק הראשון.

     

    שבת שלום למחוברים ותודה עצומה.

    גלי

     

    ***

     

    שבת בצהריים:

    המחשבות לא עוזבות אותי ונדמה לי שבעקבות קריאת הריאיון עם דורון צברי ב"7 לילות" הבנתי משהו. ושיהיה ברור - התובנה הזו לא מפחיתה במאום מהנאתי והערכתי את "מחוברים", אבל לפתע קלטתי שההפקה, ובראשה צברי, יצאה מנקודת הנחה שגויה.

    צברי אומר בריאיון: "אני מספר סיפור, ויש הבדל בין סיפור לבין החיים. בחיים אין בדרך כלל היגיון פנימי ואין סוף. לכן, כל העבודה של העריכה זה לזקק איזו משמעות, כמו כורה זהב בקליפורניה עם מסננת באיזה נחל, שפה ושם מוצא גרגר". לו באמת היה צברי מסתפק בגרגרי הזהב האיכותיים שמצא זה היה מספיק. זאת אומרת, זה בצוותא עם הליהוק המופלא, הייחודיות הגלומה בלאו הכי בדמויות ובמהלך חייהן, העריכה החכמה (במובן של סידור הסצנות ובניית כל פרק), הפס-קול המדהים ועבודת הליווי הצמודה של המחוברים. די בכך. ודווקא הכורח שצברי פעל לפיו להביא סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, היה בעוכרי הסדרה, והדבר התבטא יותר מהכל בפרק הסיום. שם החליט צברי להביא בכוח האפי אנד, או משהו בסגנון, ולהתרשמותי כשל.

    לטעמי, גרגרי הזהב היו רבים לאין ספור בסדרה, ולא היה כל צורך לכפות על הדמויות סיפור. די היה בנקודת הפתיחה, ובתיעוד של השתלשתלות האירועים כהווייתם. יקרה או לא יקרה משהו סיפורי - נחיה ונראה. זו הסיבה שבגללה לא היה טעם לשחק כאילו גולדן ואחיו מתנסים לראשונה בחיפוש אחר אמם ומקורותיהם (הם כבר עשו זאת בעבר - שי כתב על כך ספר שלם ושניהם היו בקשר עם שרית אחותם החורגת מזמן. רן גם נפגש עם האם בעבר ושי אפילו היה בחתונתה של אחותו למחצה!) ודווקא הסיפורים שתפסו אינרציה משלהם - מעצם החיטוט, החשיפה, התיעוד והמעורבות של מדינה שלמה בחייהם של המחוברים - כמו למשל בסיפור של רן שריג, עידית ודנה - היו הכי חזקים ותפסו הכי הרבה בשל אמינותם הבלתי מעורערת.


    ממשיכה להעמיק,

    גלי

     

     

    ***

     

    הערב - 4.10 ב-21:30 - גרסת הבמאי! דורון צברי מציג את העריכה שלו לפרק הסיום. נראה ואולי אחר כך נתהה יחד מה ולמה. :-)


    ***

     

    תרשו להתנצל על ההפנייה לפרק הסיום גרסת הבמאי מהערב. זה היה זלזול לשמו -

    להושיב אותנו לראות הכל מחדש, עם תוספת של 2.5 דקות גרועות שבגרועות זו פשוט חוצפה.
    לצערי המר צברי התמלא מעצמו עד בלי הכר לקראת סוף העבודה על הסדרה, והוציא תחת ידיו נפיחה מטופשת וסתמית. עצוב.

     

    ואגב, זה לא משנה בדבר את התרשמותי האדירה מעבודתו ב"מחוברים" לפני פרק הסיום. וגם את "הבחור של שולי" אני נורא אוהבת!

     

    שבת שלום,
    גלי

     

    ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~תם דבר!!!~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

     

    עשה אותי כלי לשלוותך
    במקום שבו מקננת שנאה - תן לזרוע אהבה
    ובמקום שבו יש עלבון - תן סליחה
    במקום שבו יש סיכסוך - תן אחדות
    במקום בו טעות - תן אמת

    ובמקום שבו יש ספק - תן אמונה
    במקום בו יש יאוש - תן תקוה
    במקום שבו צללים - אור
    במקום שבו עצב - שמחה

    עשה שלא אתאווה להיות מנוחם
    אלא מנחם
    שלא להיות מובן - אלא מבין
    שלא להיות אהוב אלא אוהב

    כי כאשר נשכח את עצמנו - נזכה לקבל
    וכאשר נסלח יסלח לנו...
    וכאשר נמות ניוולד לחיי נצח 

     

    גבריאל בלחסן / תפילה צעד 11 

     

     

    ''

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (15)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        31/10/10 14:27:

      צטט: dafone 2010-10-30 20:23:40

      אני חייבת להתוודות שלמרות סלידתי מוירטואליה וטלויזיה בכלל, בכורי הדביק אותי בחיידק ה"מחוברים" כשצפה בשני פרקים ברצף באחד מסופי השבוע בהם היה בבית. אני רק בפרק 33 כי אינני צופה בשידור הישיר, אבל לא החמצתי אף פרק עד כאן. לא רוצה להכנס לניתוח האנשים, אבל העובדה שצפיתי בהם מעידה שמצאתי שניתן ללמוד מהם, מהבחירות שלהם, לטוב ולרע, מההתנהלות שלהם המשפחתית והציבורית.
      יופי של פוסט גלי.
      דפנה.

       

      תודה דפנה'לה.

      שמחה שאת על הקרונית במסע הזה, ומקנאה בך שעוד לא ראית הכל (אני מניחה אבל שאת מעודכנת בהתפתחויות הרכילותיות...)

      גלי

        31/10/10 14:26:

      צטט: Totallost 2010-10-30 19:41:10

      מוכרח להודות,
      את הפרק הראשון התחלתי בתחושת סקפטיות מוחלטת
      ולאט לאט, מפרק לפרק, החלו לצוף ממני תחושות
      שכבר כמעט ששכחתי מקיומן..
      לקראת האמצע והסוף במיוחד, בסיום פרקים מסויימים
      אם ניקח בחשבון גם את הפסקול המ-ע-ו-ל-ה
      הרגשתי לפרקים איך יד דימיונית יוצאת מהמסך
      ותופסת אותי, ישר מהבייצים..
      סדרה מעולה, חוויה מטורפת,
      כן ירבו כמותה .

       

      כתבת נפלא ומרגש

      גלו'ש.

       

      תראה מה זה איציק, קרה לך הרבה בחייך שככה התחברת?

      טוב שבאת :-)

      ג. האדומה

        30/10/10 20:23:
      אני חייבת להתוודות שלמרות סלידתי מוירטואליה וטלויזיה בכלל, בכורי הדביק אותי בחיידק ה"מחוברים" כשצפה בשני פרקים ברצף באחד מסופי השבוע בהם היה בבית. אני רק בפרק 33 כי אינני צופה בשידור הישיר, אבל לא החמצתי אף פרק עד כאן. לא רוצה להכנס לניתוח האנשים, אבל העובדה שצפיתי בהם מעידה שמצאתי שניתן ללמוד מהם, מהבחירות שלהם, לטוב ולרע, מההתנהלות שלהם המשפחתית והציבורית.
      יופי של פוסט גלי.
      דפנה.
        30/10/10 19:41:

      מוכרח להודות,
      את הפרק הראשון התחלתי בתחושת סקפטיות מוחלטת
      ולאט לאט, מפרק לפרק, החלו לצוף ממני תחושות
      שכבר כמעט ששכחתי מקיומן..
      לקראת האמצע והסוף במיוחד, בסיום פרקים מסויימים
      אם ניקח בחשבון גם את הפסקול המ-ע-ו-ל-ה
      הרגשתי לפרקים איך יד דימיונית יוצאת מהמסך
      ותופסת אותי, ישר מהבייצים..
      סדרה מעולה, חוויה מטורפת,
      כן ירבו כמותה .

       

      כתבת נפלא ומרגש

      גלו'ש.

        30/10/10 15:06:

      צטט: נמרוד הלוי 2010-10-30 01:46:53

      כל מילה! מחוברים יצירת מופת!

       

      תודה יקירי. טוב לראות אותך פה :-)

        30/10/10 15:04:

      צטט: 2tsade 2010-10-30 13:04:11

      צטט: ארזעמירן 2010-10-29 22:49:33

      כן, המחוברים הציבו מראות מול פנינו (הרבה יותר מהמחוברות, אבל אולי זה עניין של ג'נדר)
      מה שכן - המסקנות שלי והסימפטיה שלי גם דומות וגם הפוכות מאלה שלך. (אולי זה היופי שבעניין). רן שריג - לא מאמין לו בשיט. נראה לי ילד מפונק ששובר צעצועים בשביל "דווקא". ראוי לו להתאהב בדנה ספקטור, מבחינתי - מלכת הדרמות המזוייפות. כך או כך - יצאת מאנייק. התחלתי עם הזדהות גדולה, סיימתי עם גועל. ובעניין גועל - גם דודו בוסי הפך, מהר מאוד, לדמות הלא חבחבה עלי. אין להכחיש את אהבתו לביתו, אבל כל השאר - לדעתי מדובר בפוזה אחת גדולה, מאוהב בתדמית השתיין ההולל. מוציאה אותי רומנטי-עאלק, עמוק-לכאורה, ובעיקר- לטעמי, נועץ אץ ה-ט' בפאתטי.
      האהבה של ישי לאשתו אכן מעוררת הערצה. בעיקר לאור האופן הלא-ראוי-לאהבה בו היא מוצגת בסידרה . אבל בכל זאת - הבחור נראה, נשמע וחושב כמו ילד בן 17.
      ושי גולדן - איתו קרה לי תהליך הפוך - התחלנו בסלידה מהיהירות והזלזול שלו בכל מה שהוא לא הוא. סיימנו באמפטיה לאנושיות שבו ובעיקר להתמודדות שלו עם העבר. והכי שולתתתתת - מיכל, האישה שאיתו.

      ארז אהלן,

      אתה ואני באמת רואים דברים בצורה שונה (מה שלא מקטין את ההתרשמות הא?)

      דווקא ניסיתי במודע לא להכנס לכל הניואנסים והדמיות בפוסט שלי. יותר הייתה לי חשובה החוויה כחוויה. אבל אם כבר העלית את הנושא אז:

      בוסי אכזב אותי קשות: לא העניין אם הוא שתיין או לאו, או אם הוא גבר שיודע להעריך נשים או אמנייק עלוב, לא בכך העניין אלא בעובדה המעציבה שלמרות שמדובר בסופ ועיתונאי טוב - במחוברים מצטיירת מתיעודו את עצמו דמות שטוחה, נטולת עניין בכלום כמעט, בלי אג'נדות ובלי יומרות. כלומיק, כמו שנהגה לומר סבתא שלי

      ישי ראוי להערכה על תפקודו בתוך המשפחה ובקריירה - משקיען וחרוץ ואחראי ומסור. מצד שני נהרסתי מהבחירה שלו באשה כל כך אטומה, אגואיסטית ופאקצה. שהוא חולה על התחת שלה משום מה.

      לואיס - לא התבלט לי. על אף חמידותו והרחוב חסר המוצא שאליו מתנתבים חייו לצערי.

      שי גולדן - אניגמה. אדם המהלך על הגבול בין שפיות לשגעון. כזה שלפרקים עורר בי ממש קושי וחוסר נוחות, ואף פעם כמעט לא גרם לי לגרם הזדהות. חושבת שהוא שחקן ושאין לו אותנטיות שבשיט.

      ורן שריג - שיהיה ברור, הוא לא גבר כלבבי ואין לו הרבה דברים שאני מעריכה (יש לו אבל דרך יפה להתבטא, זה כן). אבל הוא מעניין. הוא לא מותיר אותי אדישה לרגע. והוא דרמתי. ואגב, השימוש שלו במריחואנה רפואית (עליה כבר התייחסתי פה בעבר) עושה אותו ל-90% ממה שהוא ומביא אותו להיות אדם חסר עכבות ו"חייתי", וזה משהו שאני אישית אוהבת.

      זהו נו, נגמר. מתקשה להאמין שג'ולי שלז תביא תוצר דומה ברמתו. הלוואי. מקסימום אסתגר לי שוב עם חברי האח הגדול בווילה. נחמה לעניים.

      גלי

       

      אה ולגבי מיכל גולדן - לא יודעת, לא נכבשת בקסמה... :-)

        30/10/10 13:04:

      צטט: ארזעמירן 2010-10-29 22:49:33

      כן, המחוברים הציבו מראות מול פנינו (הרבה יותר מהמחוברות, אבל אולי זה עניין של ג'נדר)
      מה שכן - המסקנות שלי והסימפטיה שלי גם דומות וגם הפוכות מאלה שלך. (אולי זה היופי שבעניין). רן שריג - לא מאמין לו בשיט. נראה לי ילד מפונק ששובר צעצועים בשביל "דווקא". ראוי לו להתאהב בדנה ספקטור, מבחינתי - מלכת הדרמות המזוייפות. כך או כך - יצאת מאנייק. התחלתי עם הזדהות גדולה, סיימתי עם גועל. ובעניין גועל - גם דודו בוסי הפך, מהר מאוד, לדמות הלא חבחבה עלי. אין להכחיש את אהבתו לביתו, אבל כל השאר - לדעתי מדובר בפוזה אחת גדולה, מאוהב בתדמית השתיין ההולל. מוציאה אותי רומנטי-עאלק, עמוק-לכאורה, ובעיקר- לטעמי, נועץ אץ ה-ט' בפאתטי.
      האהבה של ישי לאשתו אכן מעוררת הערצה. בעיקר לאור האופן הלא-ראוי-לאהבה בו היא מוצגת בסידרה . אבל בכל זאת - הבחור נראה, נשמע וחושב כמו ילד בן 17.
      ושי גולדן - איתו קרה לי תהליך הפוך - התחלנו בסלידה מהיהירות והזלזול שלו בכל מה שהוא לא הוא. סיימנו באמפטיה לאנושיות שבו ובעיקר להתמודדות שלו עם העבר. והכי שולתתתתת - מיכל, האישה שאיתו.

      ארז אהלן,

      אתה ואני באמת רואים דברים בצורה שונה (מה שלא מקטין את ההתרשמות הא?)

      דווקא ניסיתי במודע לא להכנס לכל הניואנסים והדמיות בפוסט שלי. יותר הייתה לי חשובה החוויה כחוויה. אבל אם כבר העלית את הנושא אז:

      בוסי אכזב אותי קשות: לא העניין אם הוא שתיין או לאו, או אם הוא גבר שיודע להעריך נשים או אמנייק עלוב, לא בכך העניין אלא בעובדה המעציבה שלמרות שמדובר בסופ ועיתונאי טוב - במחוברים מצטיירת מתיעודו את עצמו דמות שטוחה, נטולת עניין בכלום כמעט, בלי אג'נדות ובלי יומרות. כלומיק, כמו שנהגה לומר סבתא שלי

      ישי ראוי להערכה על תפקודו בתוך המשפחה ובקריירה - משקיען וחרוץ ואחראי ומסור. מצד שני נהרסתי מהבחירה שלו באשה כל כך אטומה, אגואיסטית ופאקצה. שהוא חולה על התחת שלה משום מה.

      לואיס - לא התבלט לי. על אף חמידותו והרחוב חסר המוצא שאליו מתנתבים חייו לצערי.

      שי גולדן - אניגמה. אדם המהלך על הגבול בין שפיות לשגעון. כזה שלפרקים עורר בי ממש קושי וחוסר נוחות, ואף פעם כמעט לא גרם לי לגרם הזדהות. חושבת שהוא שחקן ושאין לו אותנטיות שבשיט.

      ורן שריג - שיהיה ברור, הוא לא גבר כלבבי ואין לו הרבה דברים שאני מעריכה (יש לו אבל דרך יפה להתבטא, זה כן). אבל הוא מעניין. הוא לא מותיר אותי אדישה לרגע. והוא דרמתי. ואגב, השימוש שלו במריחואנה רפואית (עליה כבר התייחסתי פה בעבר) עושה אותו ל-90% ממה שהוא ומביא אותו להיות אדם חסר עכבות ו"חייתי", וזה משהו שאני אישית אוהבת.

      זהו נו, נגמר. מתקשה להאמין שג'ולי שלז תביא תוצר דומה ברמתו. הלוואי. מקסימום אסתגר לי שוב עם חברי האח הגדול בווילה. נחמה לעניים.

      גלי

        30/10/10 12:45:

      צטט: ענת שיא 2010-10-29 19:34:57

      וואו
      כתבת מרגש ומדמיע.
      מכירה את השיר "לבכות" ששרה ריטה?
      אני מתפעלת יותר מהביצוע של דיאנה גולבי
      http://www.youtube.com/watch?v=0fjCfOzmAxI&feature=related

       

      חשתי מרגש ומדמיע. ואגב, דיאנה הייתה גם היא חוייה ייחודית אבל מכיוון אחר. בכל מקרה עלית עליי - ריאליטי זה  משהו שאני מוצאת בו יותר מסך חלקיו.

      ד"ש בבית :-)

      גלי

        30/10/10 12:43:

      צטט: דאז 2010-10-29 19:23:50

      "?"

      "!" 

        30/10/10 12:42:

      צטט: OCN 2010-10-29 18:17:11

      אוקיי שיכנעת אותי הבת שלי גם דיברה כל הזמן על הסידרה. אני מבטיחה שאצפה בה
      תודה על שיתוף הפעולה

       

      נעשה רק הסכם - תחזרי לכאן אח"כ לספר לי את התרשמותך???

      להתראות בקרוב,

      גלי

        30/10/10 01:46:
      כל מילה! מחוברים יצירת מופת!
        29/10/10 22:49:
      כן, המחוברים הציבו מראות מול פנינו (הרבה יותר מהמחוברות, אבל אולי זה עניין של ג'נדר)
      מה שכן - המסקנות שלי והסימפטיה שלי גם דומות וגם הפוכות מאלה שלך. (אולי זה היופי שבעניין). רן שריג - לא מאמין לו בשיט. נראה לי ילד מפונק ששובר צעצועים בשביל "דווקא". ראוי לו להתאהב בדנה ספקטור, מבחינתי - מלכת הדרמות המזוייפות. כך או כך - יצאת מאנייק. התחלתי עם הזדהות גדולה, סיימתי עם גועל. ובעניין גועל - גם דודו בוסי הפך, מהר מאוד, לדמות הלא חבחבה עלי. אין להכחיש את אהבתו לביתו, אבל כל השאר - לדעתי מדובר בפוזה אחת גדולה, מאוהב בתדמית השתיין ההולל. מוציאה אותי רומנטי-עאלק, עמוק-לכאורה, ובעיקר- לטעמי, נועץ אץ ה-ט' בפאתטי.
      האהבה של ישי לאשתו אכן מעוררת הערצה. בעיקר לאור האופן הלא-ראוי-לאהבה בו היא מוצגת בסידרה . אבל בכל זאת - הבחור נראה, נשמע וחושב כמו ילד בן 17.
      ושי גולדן - איתו קרה לי תהליך הפוך - התחלנו בסלידה מהיהירות והזלזול שלו בכל מה שהוא לא הוא. סיימנו באמפטיה לאנושיות שבו ובעיקר להתמודדות שלו עם העבר. והכי שולתתתתת - מיכל, האישה שאיתו.
        29/10/10 19:34:
      וואו
      כתבת מרגש ומדמיע.
      מכירה את השיר "לבכות" ששרה ריטה?
      אני מתפעלת יותר מהביצוע של דיאנה גולבי
      http://www.youtube.com/watch?v=0fjCfOzmAxI&feature=related
        29/10/10 19:23:
      "?"
        29/10/10 18:17:
      אוקיי שיכנעת אותי הבת שלי גם דיברה כל הזמן על הסידרה. אני מבטיחה שאצפה בה
      תודה על שיתוף הפעולה

      ארכיון

      פרופיל

      2tsade
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין