ואני חייבת להתחיל בשבחים, שמגיעים לדעתי לכולם.

החל מאבי נשר שהסרט שלו מכיל כל כך הרבה, שלפעמים נדמה שאי אפשר להכיל הכל.

את כל הצבעים והריחות והרגשות.......

חיפה של שנות השישים.

התחתית שמרכזת את החיים בשולי החיים.

אותי זה החזיר קצת לזכרונות ילדות.

אדיר מילר - אדיר. מילה אחת שמקפלת ביקורת שלמה.

מזדהה עם התפקיד, ועושה אותו ברגישות עם קריצות הומוריסטיות מהולות בכאב גדול.

מיה דגן - נפלאה.

קצת פחות משכנעת לטעמי ברגעים הדרמטיים, אבל באמת נפלאה.

ועל הסרט אני חייבת לדבר מזוית אישית מאד.

הסרט העלה בי עצב עמוק.

את הסגירות והנסיון של העולים החדשים לשכוח, להשאיר את "שמה" מאחוריהם, לא לסחוב עמם את המראות והזוועות והזכרונות, להתחיל מחדש על כל המשתמע מזה.

ואת חוסר היכולת להשאיר את העבר בעבר.

את הדואליות בה הם חיו, את השפעת הדואליות על הילדים, עלינו, הדור השני.

הסרט הציג לי מראה שבה ראיתי איך הייתי, אני, וכל הדור שגדל אתי, מראה שבה בחנתי שוב ולא בפעם הראשונה את יחסיי המאד מסובכים עם הוריי שהגיעו משם.

הנגיעות ההומוריסטיות העמיקו אצלי את העצב, חידדו אצלי את פרשת היחסים הסבוכה בין ילידי הארץ לבין מי שהגיעו לכאן אחרי המלחמה וניסו להשתלב, להפוך לישראלים.

הסרט הזה היה לי מאד מאד מרגש.

ובעיקר - מאד מאד רגיש.

ואין לי מושג איך להמליץ עליו ולמי, מכיוון שרואים בו סרט משעשע ואילו אני מוצאת בו דברים שונים.

אבל נדמה לי שמי שרוצה להתחבר קצת לתחושות הילדות של שנות החמישים/שישים מזוית בוגרת יותר, מבינה יותר ורחבה יותר ימצא בו את זה ובגדול.