כותרות TheMarker >
    ';

    No Cities Left

    רשימות מפה רשימות משם.
    בעיקר מוזיקה ותרבות. שתי הגדרות שמכסות את הכל לא?

    0

    המהפכה לא תשודר בטלוויזיה

    1 תגובות   יום שבת, 27/11/10, 23:11

    השאלה הראשונה שנשאלת ביציאה מהסרט "המדריך למהפכה" היא: רגע, ניצחנו? מה ניצחנו? הרי המציאות נשארה אותו דבר. לי לפחות לקח כמה דקות כולל שיחת טלפון די נאיבית כדי להבין שאת המאבק אליו יצאו דורון צברי ואורי עינבר לא באמת ניצחנו. הסיבה שאני מכניס את עצמי למאבק היא כי תחושת ההזדהות עם גיבורי הסרט ומטרתם היא חזקה ביותר. זה אולי הניצחון האמיתי של יוצריו.

     

    המאבק שבמרכז הסרט הוא על עתידה של רשות השידור אותו מנסים לחלץ גיבורי הסרט מידי הפוליטיקאים באמצעות הצעת חוק חדשה. הנה ספויילר קטן לסרט – הם הצליחו. הנה ספויילר קטן למציאות – הם לא. איך שתי העובדות הללו הולכות יד ביד מבלי לסתור אחת את השני? התשובה פשוטה לאללה. "המדריך למהפכה" הוא סרט. אמנם כזה עם מאפיינים דוקומנטריים אך עדיין – סרט. ושלא תתבלבלו בין דוקו למציאות, זה דומה בערך כמו שריאלטי ומציאות דומים.

     

    ובכל זאת אין אמורים הדברים הללו למנוע מכם לראות את הסרט. מדובר בחוויה קולנועית מהמעלה הראשונה. מסגרת הסרט לא אחידה ומורכבת מסצנות דוקומנטריות, סצנות מבוימות, סצנות כאילו דוקומנטריות אבל ברור שהן מבוימות, קטעי מעבר מצוירים ואפלים, אנימציית בובות סטייל "שיטת השקשוקה" ומבנה של דיברות עשה ואל תעשה שממסגרות את הסרט כמעין מדריך הפעלה. השילוב הכמעט מוגזם בין כל האלמנטים הללו הוא זה שיוצר את תחושת הבלבול איתה יוצאים הצופים. בלבול שמשרת היטב את הסרט כמובן. התאהבנו באנשים "אמיתיים" כשלמעשה חצי מהסרט מבוים ומה שלא, ערוך מגמתית מתוך כ-8 שנים של חומר גלם. רגע, זה מה שהביא להצלחת מחוברים/ות לא?

     

    אבל בואו לא ניתן לכמה תובנות קולנועיות להעיב על השמחה (האמיתית) שמייצר הסרט. צברי וענבר, שני דון קישוטים, מייצגים את מלחמת האדם הקטן בממסד הגדול (רק לי האימאג' של השניים נוסעים על הטוסטוס הזכירה את דמותו של יוסף, פקיד העירייה מהקומיקס המיתולוגי של דודו גבע?). למרות הידיעה המבאסת שבמלחמה הממסד ככל הנראה ינצח, הסרט מציג לא מעט ניצחונות קטנים בדרך. רק אחרי הסרט התחוור לי שמלבד שני ה"נבלים" אורי פורת וג'ו בראל, כל הדמויות בסרט חיוביות ומעוררות אמפטיה. לא עניין של מה בכך במקרה של איתן כבל ואהוד אולמרט שהם, איך לומר זאת בעדינות... פוליטיקאים.

     

    ''

     

    זאת כנראה מטרתו האמיתית של צברי. לעורר בנו אמפטיה. לאנשים, למאבק, למטרה. כי כמו שרתם את ענבר בתחילת הסרט ואת אולמרט בסופו הוא רתם חברים רבים בדרך: יוצרים, עורכי דין, לוביסטים ופוליטיקאים. כעת הוא רותם גם אותי ואתכם. במובן הזה "המדריך למהפכה" במובנו המעשי ולא האומנותי, עושה בדיוק את מה שהוא מתיימר לעשות. במהלך השנים בהם צילם את הסרט יכול היה צברי לסיים אותו בלא מעט נקודות, חלקן הצלחות וחלקן כשלונות. הוא הצליח לסיים בנקודה מושלמת מבחינתו (את סצנת הסיום דווקא לא אספיילר) וכמו כל סרט פרופגנדה טוב הצליח לגייס אותי לשורות המפלגה. אם לחזור לרגע לכותרת הפוסט, המהפכה אולי לא תהיה בטלוויזיה, אבל בסרט קולנוע כן. קולנוע טוב הוא כזה שמצית את הדמיון וגורם לך להאמין ואם לא נאמין, גורס הסרט, לא נצליח במהפכה.

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/11/10 07:32:
      סרט גדול. מהחשובים של תקופתנו.

      ביקורות נוספות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ניר גורלי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין