שעה וארבעים זה לא פרק זמן ארוך מדי עבור סרט, בדרך כלל. יש סרטים שלמרות שהם מעניינים, יפים, בעלי עלילה מתפתחת ומעוררים רגשות רבים בצופה, אתה בכל זאת רוצה שייגמרו כבר. קצת כמו טיפול פסיכולוגי. 'וינסנט רוצה לים' הוא סרט מהסוג הזה, לפחות מהזווית האישית שלי.

מדובר בסרט טוב, עשוי טוב, לא קיטשי, לא ממוחזר. הוא לא קליל וקשה לכנותו 'סרט כיפי', הוא די מעיק ומכביד, בעיקר על נשמות הרגישות למחלות נפש ויחסים משפחתיים קלוקלים.

אמו של וינסנט בן ה- 27 נפטרה, אביו הפוליטיקאי הזר והמרוחק מוצא עבורו מוסד מתאים לאנשים כמוהו. הבעיה של וינסנט היא תסמונת טורט וכדי שלא יהיה לבד משכנים אותו בחדרו של אלכסנדר האובססיבי-קומפולסיבי. מארי האנורקטית נשלחת לערוך לו סיור הכרות במקום החדש ומהר מאד מתפתח ביניהם קשר חברי.

שלושת הצעירים יוצאים מגרמניה למסע אל הים באיטליה במכונית טרנטה ששאלו ללא רשות מהפסיכיאטרית של המוסד.

כמו בכל סרט מסע הם עוברים תהליך של שינוי והתבגרות ובסופו הם אנשים קצת אחרים.

הנופים האירופיים שהם חולפים על פניהם מהממים, מדהימים וכמו תמיד עושים חשק לנסוע לשם בהקדם.

הסרט דובר גרמנית וכולל גם צעקות וקללות. יש ניצולי שואה שלא היו יוצאים מהסרט הזה כמו שנכנסו.

האנורקסית לא מספיק רזה, היא לא מזעזעת ברזונה. מהשואה יצאנו רזים יותר...ימח שמם.

טוב שהיטלר מת.

ואם כבר הזכרנו את היטלר, השואה וכל מיני זוועות, המלצה חשובה - לא ללכת לראות את ההצגה 'גברת בורוכוב' בשום פנים ואופן, אפילו אם מבטיחים לשלם לכם על הצפיה.