Flower Power
אני וגם לעיתים מלחמתי בדימויים ובקלישאות.
מדי פעם אכתוב ביקורות בגוֹנזוֹאִית ואעלה ציטוטים נבחרים למען הקוּלטוּרה.
פוסטים פופולאריים
-
על ההזדקנות
27/2/17 | 726909 צפיות
-
גמילה מכדורים נגד דיכאון
13/6/17 | 4341 צפיות
-
מתי נעשיתי אישה?
4/8/15 | 1954 צפיות
-
וְאֶחְדַּל
8/2/14 | 1118 צפיות
-
2 מראות בוקר
24/9/13 | 1327 צפיות
-
מאמי
30/5/11 | 1329 צפיות
פוסטים אחרונים
- גמילה מכדורים נגד דיכאון 2 17/10/18
- לכתוב 19/10/17
- עניינים של היום יום וקצת פילוסופיה 26/9/17
- ליל האירוע 18/9/17
- גמילה מכדורים נגד דיכאון 13/6/17
- על ההזדקנות 27/2/17
ברבור שחור
היו לי הרבה ציפיות מהסרט הזה. במאי אהוב ("המתאבק" ו"ראקויאם לחלום") שחקנים טובים (נטלי פורטמן ווינסנט קאסל), בלרינות בניו-יורק, הבטיחו עלילה מסתורית, אמרו שנטלי פורטמן בדרך לאוסקר... בסוף יצאתי מאוכזבת. בגדול זה סרט מופרך. ריבוי הקלישאות השחוקות שבו והאלמנטים הצפויים מדי של סרטי אימים – הז'אנר אליו הוא משתייך אכזבו אותי. הסרט מספר על רקדנית בלט (נטלי פורמן) מצטיינת שמתחרה על תפקיד כפול של הברבור הלבן וגם השחור בהפקה יוקרתית של "אגם הברבורים". הבמאי (וינסנט קאסל) מעלה הפקה מקורית בה רקדנית אחת משחקת את שני התפקידים הראשיים. לאחר שהיא זוכה בתפקיד שנגזל מן הפרימה בלרינה הקודמת (וינונה ריידר בתפקיד אורח) היא מתמודדת עם תחרות מצד מתחרה אחרת על התפקיד (מילה קוניס מ"מופע שנות ה-70"). אמה התובענית שהקדישה את חייה לקריירה של בתה ודרישת הבמאי להיכנס באופן טוטאלי לדמותו האפילה של הברבור השחור מכניסים אותה ללחץ רב ואט לאט היא מאבדת את שפיות דעתה ושוקעת לאזור דמדומים של הזיות. מכאן הופך הסרט להיות הזוי ואפילו טיפשי. "ברבור שחור" בנוי לפי ז'אנר של סרטי אימה בו הגבול בין דמיון למציאות אינו ברור. למשל: הגיבורה נתקפת בקילופי עור על גבה שהולכים ומתפשטים בצורה מסתורית. אימה מטפלת בפצעים ומבקשת ממנה להפסיק לגרד את עצמה, מתישהו היא גם פוצעת את עצמה – קלישאה במיטבה: רקדנית פרפקציוניסטית שגופה משועבד, לא מחוברת לרגשות שלה ורוצה להרגיש את הגוף שלה בכל זאת. בסצנה אחרת היא שולפת חתיכת נוצה שחורה מתחת לעורה. רמז לתהליך השתלטות התפקיד עליה, כניסתו אל מתחת לעור. במקום סרט אימים הייתי מעדיפה לראות מותחן פסיכולוגי, לחוות את מה שעובר על רקדנית שאפתנית בתפקיד ראשי בצורה אינטליגנטית יותר. נטלי פורטמן היא שחקנית טובה אבל בסרט הזה רוב הזמן היא פוערת עיניים באימה או מצולמת מאחור. אמנם אין לה הרבה דיאלוגים כי לפי התסריט דמותה בודדה מאד אבל קיימים אמצעים קולנועייםלהעביר רגש גם ללא מילים: שפת גוף, מוזיקת רקע (מאד אנמית בסרט הזה), עיצוב הסט, תאורה. עושה רושם שארונובסקי בעצמו התפעל כל-כך מיופייה של נטלי פורטמן עד שהוא שכח שמדובר כאן בסרט. אגב, אם מציצים לרגע ב"ראקויאם לחלום" בג'ניפר קונלי אפשר להתבלבל לרגע בינה לבין נטלי פורטמן: אותו טיפוס, אותו סגנון - נערה כל-אמריקאית צנומה, שחורת שיער ובהירת פנים עם סקס-אפיל קורבני. בסרטים אחרים, הן כלל לא דומות, ג'ניפר קונלי לוהטת. אני אוהבת לדמיין ליהוקים אחרים לכל מיני תפקידים, במקרה הזה נטלי פורטמן מתאימה בול. יש לה יופי קר וחסר חושניות. בסרט "המתאבק" הגיבור מצולם הרבה פעמים מאחורה, במיוחד כשהוא צועד בדרכו ממקום למקום. התוצאה שמתקבלת היא הליכה מוזרה וקופצנית כמו של דמויות מונפשות במשחקי וידאו שמנסים לחקות קצב הליכה רגיל. ב"המתאבק" פירשתי זאת כסמל לזה שהעבר רודף אחרי הגיבור שהפך לדמות של משחקי וידאו ולא מצליח להתחבר למציאות. כאן – אני מפרשת את הצילום מאחור כמוטיב מעורר אימה, התחושה שעוברת היא שמישהו עוקב אחרי הגיבורה שרוב הזמן היא לבד, לא מדברת עם איש. יש הרבה סצנות בדידות שלה בשירותים (ברור שהיא מקיאה), במקלחת, נסיעות ברכבת התחתית. ההבעה על פניה קבועה: חרדה! מבחינה מינית אנו למדים שהגיבורה לא מפותחת ואפילו מודחקת, היא הולכת לישון עם חבורת דובונים בבית אימה למרות שהיא כבר בת 28. לכן, כמובן שהרקדנית המתחרה והמחליפה שלה היא שרמוטה קטנה, משוחררת מינית וטיזרית. וכן, שכחתי. הבמאי שוכב עם כל הרקדניות הראשיות. אלא מה? הקצב של הסרט מאד מהיר, האינפורמציה נדחסת במהירות על ידי כל אותם דימויים שחוקים וקלישאות. מאחר שאלה דברים ידועים ומוכרים לכולם, קל להמשיך בעלילה מבלי להיכנס לפסיכולוגיות מיותרות. כנהוג בכל סרט אימים יש התכנסויות לעבר רגע של אימה, מן שיאים קטנים כאלה לאורך הסרט שאחריהם אין כלום והם תקועים בעלילה בלי קשר, עד הסוף הבלתי נמנע או בלתי-הפיך. ציפיתי לכמה קטעי ריקוד ידועים מ"אגם הברבורים" או לפחות למוזיקה אבל רוב קטעי הבאלט מצולמים בטכניקה של וידאו קליפים. בסרטו "ראקויאם לחלום" מצאתי השפעה של זוויות צילום וסגנון של וידאו קליפים שהיו פופולאריים באותה התקופה (סוף שנות ה-90). למשל סצנת המסיבה מאד מזכירה בזויות הצילום ובקצב (המואץ עד כדי גיחוך) את אחד הקליפים מן התקופה:
כדי לבדוק אם ארונו בסקי הושפע מוידיאו קליפים הלכתי לבדוק אצל הכי פופולארית – ליידי גאגא ואכן מצאתי אצלה מוטיבים ברבוריים של לבן מול שחור.
כמו ב"ראקויאם לחלום" גם ב"ברבור שחור" סצנה מינית בוטה מאד, שלא אתאר אותה כדי לא לקלקל. אסתפק רק בביקורת שלי על הקלישאתיות והוולגריות הרבה בה היא מתרחשת. בראיונות נשאלה נטלי פורטמן איך זה היה להתנשק עם מילה לוס. ובכן, להתנשק זה אנדרסטייטמנט... וזה בדיוק מה שהיינו מצפים משתי רקדניות בלט יפיפיות, לא כן? לא מצאתי בסרט הזה שום רגש אליו יכולתי להתחבר, אף לא רגע של התפעלות או יופי. גם לא אימה-הקלה כנהוג בז'אנר. הרגשתי כאילו אני צופה בסרטון פרסומת ארוך מדי ואני לא מצליחה בשום פנים להבין מה מוכרים לי. כל הדמויות סתומות, חד תכונתיות ומאופיינות על ידי מראה חיצוני בלבד. הדיאלוגים ביניהם מעטים וסתמיים. מה שאמור להניע את העלילה הוא בעצם הברבור השחור כמו שם הסרט וכמו בסיפור אגם הברבורים מסמל תשוקה: תשוקתה של הרקדנית בהצלחה, תשוקתו של הבמאי לרקדנית וגם להצלחה, תשוקתה של אם הרקדנית שהיא תצליח במקום בו נכשלה, תשוקתה של הרקדנית המתחרה בתפקיד. אבל כל מה שאנחנו מקבלים זה אוסף של דמויות שטוחות שנעות על פני מסלולים צפויים מראש, כמו במשחק וידאו. התשוקה היחידה שמתעוררת בצופה היא להפעיל אותן - לירות בחזרה או לברוח. וכמו שמישהו כתב ביוטיוב - טריילר מעולה לסרט גרוע. הסרט הזה הוא לא יותר מטריילר שנמשך יתר על מידה.
|
הציון שלי: 2 מתוך 5
תגובות (26)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מבינה בהחלט. אני גם הרגשתי תחושת קבס וגם בזבוז זמן ומשאבים, כי ניגשתי אל הסרט הזה בכל הרצינות.
מסכימה איתך. לגמרי "המסור" :-)
הרבה פעמים ייצירות לא מושלמות נשארות בתודעה שלנו, למשל ספרים שלא הצלחנו לקרוא עד הסוף או סרטים שלא ראינו עד הסוף.
בגדול ככה הרגשתי, כאילו משהו שם לא גמור עד הסוף - קצוות פרומים. מקווה שתהיה לסרט איזו השפעה חיובית על כל אותן צעירות שמענות את גופן.
אגב, כשיצא "ראקויאם לחלום" היו לי ויכוחים הפוכים עם אנשים, אני חשבתי שהוא גאוני בעוד שהם נגעלו ממנו.
ללא ספק, מדובר בבמאי מוכשר ושחקנית נהדרת.
אני חדש כאן בבלוג שלך, אבל מאד נהניתי מהביקורת.
ראיתי את זה אתמול ואני פשוט חייב קצת לעשות Venting..
מאד הופתעתי מהסרט, חשבתי שאני הולך לראות איזה סרט אה לה "הקונצרט" המדהים ובסוף הגעתי לבן הממזר של "מרכז הבמה" ו"המסור".
לפי דעתי הפירוש של הסרט הוא יחסית פשוט, או שמא זה רק אני שפשוט. אבל בכל מקרה מה שאני לקחתי מהסרט זה ש Perfectionism is a bitch.
פורטמן (הנהדרת ואין מצב שהיא לא לוקחת את האוסקר על התפקיד הזה) בעצם מגלמת את רוב הנערות בנות זמננו (טוב, אז לא רוב, אבל הרבה) שמרעיבות את עצמן, מנתחות את עצמן, ועושת עוד ועוד סוגים של מוטילציה על מנת שיקבלו אותן. אם לא כפי שהן, אז לפחות כפי שמיהו אחר רוצה שהן יהיו. ותמיד זה סיוט ותמיד יש מישהי (מילה) שגורמות לזה להראות קל ומגניב.
הסרט עצמו אולי הוא לא feel good כמו "נאום המלך" אך זהו סרט מצויין. מטריד ואפילו מטריד מאד, (לשמחתי לא הייתי בדייט ראשון כשראיתי אותו אז אפילו לא התביישתי להסיט את מבטי בקטעים עם הפצירה המזורגגת הזאת..)
אך חזק באותה מידה.
אני אהבתי. או לא אהבתי. לא יודע.
מה שכן - הוא לא יוצא לי מהראש..
זהו, שחררתי..
:)
זה סרט סביר, עשוי ביד איש מקצוע בעל יומרות.
נסחפת עם "האוויר הרע", יחסית לתפוקה השגרתית של הסינמה האמריקאי הסרט הזה ראוי ליחס הוגן.
ניסחת טוב יותר ממני את מה שהתכוונתי אליו.
אפשר לראות את הבעת פניה של נטלי פורטמן בטריילר כאן למעלה: הבעה של קורבן. אם להרחיב ת המחשבה שלך אז גם נטלי פורטמן עברה ניצול מיני בדרך אל האוסקר, המזל הגדול שלה הוא שהיא בהריון ולפיכך קדושה, אחרת גם שמה הטוב היה נפגע.
לכל קורבן התעללות 3 אפשרויות, כך לימדו אותנו המטפלים: לברוח, להשיב אש או להעמיד פני מת, בסרט - נינה הגיבורה מנסה את כל האפשרויות ובסוף בוחרת באפשרות הרביעית, אותה לא מזכירים המטפלים והיא להתאבד, כמובן בשם האמנות.
חחח...:-)
לא לזלזל בבקשה ביהודיות ממוצא רוסי.
מסכימה איתך!
את מילה קוניס אהבתי גם בסידרה מופע שנות ה-70.
לגבי ברברה הרשי - אין בהוליווד תפקידים טובים לנשים מבוגרות, בניגוד לצרפת, ששם הכוכבות המבוגרות ממשיכות לשחק תפקידים של נשים מושכות גם בגיל של ברברה הרשי.
אני גם מסכימה עם מה שכתבת (סליחה שזה נשמע דביק, אבל אני באמת חושבת ככה).
מה שהרגיז אותי זו בדיוק העובדה שנטלי פורטמן השקיעה כל-כך הרבה ואני מאמינה שגם ברברה הרשי וגם שאר השחקנים ובסוף אנחנו מקבלים מותחן אימה טראשי עם סצינות פורנוגרפיות וולגריות, כנראה כדי לעמוד ביעדים הוליוודיים מסחריים, אחרת אין לי הסבר.
הדימוי של סרט מצוייר מצויין כי זו בדיוק ההרגשה - דמויות מונפשות לא עם נפש באמת.
וכמה יפה סצינת האהבה בראקוויאם עם המסך שמחולק לשניים? פשוט גאוני!
ואני לא שוכחת שיש סצינות קשות בראקויאם, פורנוגרפיה קשה - אבל איכשהו הכל עובד ויוצאים מהסרט עם אותה תחושת התרוממות (ולא בהכרח נעימה) שיצירות אומנותיות אמורות לתת ואילו כאן יוצאים עם תחושת בעסה.
תוך כדי כתיבה אני קולטת מה חסר בסרט, אין אהבה. רק אובססיה ותשוקה. לי אישית זה לא מספיק.
אומנם לא באתי לסרט עם ציפיות, אבל אני מניחה שצ'יפרו את נטלי פורטמן כשחקנית הטובה, כי היא פשוט השקיעה
שנה שלמה כדי לרקוד ולהתעמק בתפקיד ועל כך היא ראויה.
מעבר לזה, כל השאר לא ממש עשה לי משהו. אולי בסרט מצוייר זה היה עובר טוב יותר:-)
ואין בכלל מה להשוות כהוא זה לסרט אחר לגמרי בכל מובן כמו רקויאם לחלום- יצירת מופת פר אקסלנס.
מה הקשר למספר שורות טקסט? קולנוע זה לא טקסט
ממליצה להנמיך ציפיות, כפי שציטטתי מתגובה אחת ביוטיוב (אגב, יש שם דיונים מעולים לפעמים) טריילר מעולה לסרט גרוע.
ב-Ynet השוו את הסרט ל"הרתיעה" הגאוני של פולנסקי. ובכן, חוץ מהסיומת הפולנית של שמות הבמאים אין שום קשר. כמו כן מציינים לשבח את משחקה של ברברה הרשי (האימא) כ"אובר-דרמטי", יש לה אולי 5 שורות טקסט בנוסח "מה קרה"? או "לכי לישון עכשיו".
זאת יצירת מופת.
תודה לך שקראת :-)
האזהרה היא לא להימנע מצפייה בסרט אלא פשוט לצפות בו בלי ציפיות גבוהות.
יש בו יופי ועניין מסויים.
הבמאי רוצה להצליח כבמאי, הוא יעשה הכל בשביל זה גם במחיר שפיותה של פורטמן. מה שמונע ממנה להפוך לברבור שחור הוא חוסר היכולת שלה לאבד שליטה באופן מוחלט ולהתמסר (חוץ מתקרית הנשיכה שמביא לה את התפקיד).
באופן אישי, אני לא אוהבת גרסאות מודרניות לסיפורים קלאסיים - כמו ההפקה האחרונה של רומיאו ויוליה בנוסח הבורר. למה להרוס סיפור טוב?
הציפייה שלי היא לא לדמויות עגולות, אלא לדמויות עמוקות. כמו בראקויאם, כמו במתאבק. בסרט הזה לא התעורר אצלי שום רגש, הוא עמוס מדי.
היה לו פוטנציאל גדול לדעתי להצליח יותר, אחרי הכל זה שטרחתי לכתוב ביקורת אומר שהוא כן מעורר מחשבה ויצירת אומנות יכולה בהחלט להיות מטרידה ולאו דווקא מענגת.
לא הייתי מרחיק לכת ואומר שהדמויות שטחיות - הן בסך הכל דמויות משנה שנועדו להשתקף מול הדמות הראשית. לכן הדמות של הבמאי אינה קלישאתית, כל תפקידה הוא לשחרר מפורטמן את היצר הרע והוא אכן מצליח... אין לו, כ"דמות" שום מטרה אחרת ועל כן אין לי ציפייה ממנו שיהיה "דמות עגולה".
אני לא מסכים עם זה שמדובר בסרט אימה. נכון יש בו מוטיבים מהז'אנר אבל הוא לא יותר מאיים מהסיפור המקורי של "אגם הברבורים".
וזאת לדעתי הפואנטה של הסרט. הבמאי הצליח בכישרון רב להעביר את הנושא המקורי של הסיפור לתוך גירסה מודרנית.
פורטמן (הברבור הלבן) שואפת להצטיין כרקדנית (להשיג את הנסיך) אבל מי שמונע ממנה זאת זה הברבור השחור (היא עצמה, או יותר נכון האיד הפנימי והמושחת שיש בכולנו אבל אצלה היה מודחק יתר על המידה).
לא אמשיך כדי לא לספיילר אבל מי שראה את הסרט יכול להמשיך את האנלוגיה מכאן.
מהבחינה הזאת הסרט הוא הצלחה מבחינתי