ברבור שחור
היו לי הרבה ציפיות מהסרט הזה. במאי אהוב ("המתאבק" ו"ראקויאם לחלום") שחקנים טובים (נטלי פורטמן ווינסנט קאסל), בלרינות בניו-יורק, הבטיחו עלילה מסתורית, אמרו שנטלי פורטמן בדרך לאוסקר... בסוף יצאתי מאוכזבת. בגדול זה סרט מופרך. ריבוי הקלישאות השחוקות שבו והאלמנטים הצפויים מדי של סרטי אימים – הז'אנר אליו הוא משתייך אכזבו אותי. הסרט מספר על רקדנית בלט (נטלי פורמן) מצטיינת שמתחרה על תפקיד כפול של הברבור הלבן וגם השחור בהפקה יוקרתית של "אגם הברבורים". הבמאי (וינסנט קאסל) מעלה הפקה מקורית בה רקדנית אחת משחקת את שני התפקידים הראשיים. לאחר שהיא זוכה בתפקיד שנגזל מן הפרימה בלרינה הקודמת (וינונה ריידר בתפקיד אורח) היא מתמודדת עם תחרות מצד מתחרה אחרת על התפקיד (מילה קוניס מ"מופע שנות ה-70"). אמה התובענית שהקדישה את חייה לקריירה של בתה ודרישת הבמאי להיכנס באופן טוטאלי לדמותו האפילה של הברבור השחור מכניסים אותה ללחץ רב ואט לאט היא מאבדת את שפיות דעתה ושוקעת לאזור דמדומים של הזיות. מכאן הופך הסרט להיות הזוי ואפילו טיפשי. "ברבור שחור" בנוי לפי ז'אנר של סרטי אימה בו הגבול בין דמיון למציאות אינו ברור. למשל: הגיבורה נתקפת בקילופי עור על גבה שהולכים ומתפשטים בצורה מסתורית. אימה מטפלת בפצעים ומבקשת ממנה להפסיק לגרד את עצמה, מתישהו היא גם פוצעת את עצמה – קלישאה במיטבה: רקדנית פרפקציוניסטית שגופה משועבד, לא מחוברת לרגשות שלה ורוצה להרגיש את הגוף שלה בכל זאת. בסצנה אחרת היא שולפת חתיכת נוצה שחורה מתחת לעורה. רמז לתהליך השתלטות התפקיד עליה, כניסתו אל מתחת לעור. במקום סרט אימים הייתי מעדיפה לראות מותחן פסיכולוגי, לחוות את מה שעובר על רקדנית שאפתנית בתפקיד ראשי בצורה אינטליגנטית יותר. נטלי פורטמן היא שחקנית טובה אבל בסרט הזה רוב הזמן היא פוערת עיניים באימה או מצולמת מאחור. אמנם אין לה הרבה דיאלוגים כי לפי התסריט דמותה בודדה מאד אבל קיימים אמצעים קולנועייםלהעביר רגש גם ללא מילים: שפת גוף, מוזיקת רקע (מאד אנמית בסרט הזה), עיצוב הסט, תאורה. עושה רושם שארונובסקי בעצמו התפעל כל-כך מיופייה של נטלי פורטמן עד שהוא שכח שמדובר כאן בסרט. אגב, אם מציצים לרגע ב"ראקויאם לחלום" בג'ניפר קונלי אפשר להתבלבל לרגע בינה לבין נטלי פורטמן: אותו טיפוס, אותו סגנון - נערה כל-אמריקאית צנומה, שחורת שיער ובהירת פנים עם סקס-אפיל קורבני. בסרטים אחרים, הן כלל לא דומות, ג'ניפר קונלי לוהטת. אני אוהבת לדמיין ליהוקים אחרים לכל מיני תפקידים, במקרה הזה נטלי פורטמן מתאימה בול. יש לה יופי קר וחסר חושניות. בסרט "המתאבק" הגיבור מצולם הרבה פעמים מאחורה, במיוחד כשהוא צועד בדרכו ממקום למקום. התוצאה שמתקבלת היא הליכה מוזרה וקופצנית כמו של דמויות מונפשות במשחקי וידאו שמנסים לחקות קצב הליכה רגיל. ב"המתאבק" פירשתי זאת כסמל לזה שהעבר רודף אחרי הגיבור שהפך לדמות של משחקי וידאו ולא מצליח להתחבר למציאות. כאן – אני מפרשת את הצילום מאחור כמוטיב מעורר אימה, התחושה שעוברת היא שמישהו עוקב אחרי הגיבורה שרוב הזמן היא לבד, לא מדברת עם איש. יש הרבה סצנות בדידות שלה בשירותים (ברור שהיא מקיאה), במקלחת, נסיעות ברכבת התחתית. ההבעה על פניה קבועה: חרדה! מבחינה מינית אנו למדים שהגיבורה לא מפותחת ואפילו מודחקת, היא הולכת לישון עם חבורת דובונים בבית אימה למרות שהיא כבר בת 28. לכן, כמובן שהרקדנית המתחרה והמחליפה שלה היא שרמוטה קטנה, משוחררת מינית וטיזרית. וכן, שכחתי. הבמאי שוכב עם כל הרקדניות הראשיות. אלא מה? הקצב של הסרט מאד מהיר, האינפורמציה נדחסת במהירות על ידי כל אותם דימויים שחוקים וקלישאות. מאחר שאלה דברים ידועים ומוכרים לכולם, קל להמשיך בעלילה מבלי להיכנס לפסיכולוגיות מיותרות. כנהוג בכל סרט אימים יש התכנסויות לעבר רגע של אימה, מן שיאים קטנים כאלה לאורך הסרט שאחריהם אין כלום והם תקועים בעלילה בלי קשר, עד הסוף הבלתי נמנע או בלתי-הפיך. ציפיתי לכמה קטעי ריקוד ידועים מ"אגם הברבורים" או לפחות למוזיקה אבל רוב קטעי הבאלט מצולמים בטכניקה של וידאו קליפים. בסרטו "ראקויאם לחלום" מצאתי השפעה של זוויות צילום וסגנון של וידאו קליפים שהיו פופולאריים באותה התקופה (סוף שנות ה-90). למשל סצנת המסיבה מאד מזכירה בזויות הצילום ובקצב (המואץ עד כדי גיחוך) את אחד הקליפים מן התקופה:
כדי לבדוק אם ארונו בסקי הושפע מוידיאו קליפים הלכתי לבדוק אצל הכי פופולארית – ליידי גאגא ואכן מצאתי אצלה מוטיבים ברבוריים של לבן מול שחור.
כמו ב"ראקויאם לחלום" גם ב"ברבור שחור" סצנה מינית בוטה מאד, שלא אתאר אותה כדי לא לקלקל. אסתפק רק בביקורת שלי על הקלישאתיות והוולגריות הרבה בה היא מתרחשת. בראיונות נשאלה נטלי פורטמן איך זה היה להתנשק עם מילה לוס. ובכן, להתנשק זה אנדרסטייטמנט... וזה בדיוק מה שהיינו מצפים משתי רקדניות בלט יפיפיות, לא כן? לא מצאתי בסרט הזה שום רגש אליו יכולתי להתחבר, אף לא רגע של התפעלות או יופי. גם לא אימה-הקלה כנהוג בז'אנר. הרגשתי כאילו אני צופה בסרטון פרסומת ארוך מדי ואני לא מצליחה בשום פנים להבין מה מוכרים לי. כל הדמויות סתומות, חד תכונתיות ומאופיינות על ידי מראה חיצוני בלבד. הדיאלוגים ביניהם מעטים וסתמיים. מה שאמור להניע את העלילה הוא בעצם הברבור השחור כמו שם הסרט וכמו בסיפור אגם הברבורים מסמל תשוקה: תשוקתה של הרקדנית בהצלחה, תשוקתו של הבמאי לרקדנית וגם להצלחה, תשוקתה של אם הרקדנית שהיא תצליח במקום בו נכשלה, תשוקתה של הרקדנית המתחרה בתפקיד. אבל כל מה שאנחנו מקבלים זה אוסף של דמויות שטוחות שנעות על פני מסלולים צפויים מראש, כמו במשחק וידאו. התשוקה היחידה שמתעוררת בצופה היא להפעיל אותן - לירות בחזרה או לברוח. וכמו שמישהו כתב ביוטיוב - טריילר מעולה לסרט גרוע. הסרט הזה הוא לא יותר מטריילר שנמשך יתר על מידה.
|
הציון שלי: 2 מתוך 5