הספר "אגדה של חסד" (הוצאת סער) מתחיל כאשר בועז מגיע לבית נכדו הסטודנט כדי לספר לו סיפורי מורשת קרב לעבודה שהוא כותב. בבוקר המחרת הוא יוצא להליכה בחוץ ופוגש בחורה צעירה ומסתורית. הצעירה, נעמי, מתגוררת בקצה היישוב ומבודדת את עצמה מהעולם עקב צלקת גדולה על פניה. בועז מוצא בה אשת שיחה נעימה, ומלמד אותה להגדיר פרחים, לשמוע מוסיקה קלאסית, לקרוא קלסיקות ועוד. היא נפתחת בפניו ומתאהבת בו באופן תלותי ומלא. בועז אכול רגשות אשם אך מתקרב אליה גם, ובמהלך מערכת היחסים הזו הוא מספר לה סיפורים רבים על עברו כלוחם פלמ"ח. עלילת הספר מעניינת, והספר באופן כללי נחמד מאוד, אך היה לו פוטנציאל להיות הרבה מעבר לכך, ועל כך אני מצרה. הספר "אגדה של חסד" הוא דוגמה מצוינת להבדל שבין עריכה לשונית ועריכה ספרותית. העריכה הלשונית ואיכות הדפוס מצוינים ואין לי אף תלונה, אבל העריכה הספרותית לוקה בחסר רב. מלבד כמה אי-דיוקים וסתירות פנימיות קלות, כגון מספר השנים בהן עבד בועז ברפת שמשתנה בין 6 ל- 7 או חוסר דיוק בנוגע לאיליאדה של הומרוס, עורך תוכן היה יכול למחוק כמה משפטים שחוזרים על עצמם בהפרש קצר בקטעים מסוימים, למחוק קטעי סיפור ארוכים מדי ופחות רלוונטיים, ולהציע שינויים נוספים שהיו משפרים את הספר עד מאוד. עורך ספרותי אף היה מצביע על העובדה שכל דמויות הספר מספרות סיפורים באותו טון דיבור, אותה רמה לשונית, אותו פאתוס וכמובן, אותה יכולת זיכרון פנומנלית. יכולת זיכרון כזו, עליה הכותב רוצה שנאמין שמלבד זכירת כל הפרטים היבשים והטכניים של הדברים שקרו, יכול בועז לצטט סיפורים שסופרו לו על ידי אחרים, לצטט נאומים ששמע לפני עשרות שנים, לצטט קטעי עיתונות ועוד. על בועז זה עוד נסבל, אבל כאשר כל הדמויות בסיפור הן בעלות זכרון כזה זה כבר מוגזם. אבל לא נורא. ברגע שהקורא מוכן להשהות את האמון, הוא ייכנס לתוך עולם אחר. עולם של קרבות למען הישרדות בהן לא הייתה האופציה להיכשל. עולם בו מזל וניסים מתערבבים בין הרבה מוות. עולם שעלינו לשמור בזיכרון הקולקטיבי שלנו. לדעת מאין באנו, ומי אנחנו. לסיכום, הספר לא רע, נחמד ובעל סיפורי מורשת קרב מעניינים. |
הציון שלי: 3 מתוך 5