כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    קסם

    על הקסם, האתגר והכיף שבחשיבה.


    "כשאנשים מסכימים איתי, אני תמיד חושד שאני טועה" – אוסקר ויילד

    ברבור שחור, אפל ומושלם

    6 תגובות   יום חמישי, 20/1/11, 17:35

    משהו בסיפורי מחול דרמטיים מושך כנראה במאי קולנוע מוכשרים להעצים את הדרמה עוד יותר על-ידי הכפלתה – שכפול סיפור המחול במציאות שסביבו. זה קרה לקרלוס סאורה עם "כרמן" המכשפת, וזה קרה עכשיו לדארן ארונופסקי עם "אגם הברבורים" הקסום.


    הסיפור של "ברבור שחור" שואב מסיפור "אגם הברבורים", ולכן סופו הטראגי ידוע מראש. עם זאת, אולי בהתאם למשמעות הביטוי "ברבור שחור" בכלכלה (המרמז על אירוע בלתי-צפוי, המחולל סערה והופך את המציאות המוכרת על-פיה) – ישנן גם הפתעות ושינויים משמעותיים לעומת עלילת הבלט.


    הדמויות הראשיות בבלט "אגם הברבורים" – אודט, הנסיכה המכושפת שהופכת לברבור בשעות היום ורק אהבת-אמת תוכל להצילה; הנסיך זיגפריד, המתאהב בה ונשבע להצילה מן הכישוף; אודיל, בתו של המכשף, הלובשת דמות של ברבור שחור, מתחזה לאודט וגוזלת את מקומה ברמייה בלבו של זיגפריד – כולן זוכות לכפילים במציאות הקולנועית של "ברבור שחור". נינה היא הרקדנית הצעירה והשאפתנית, הנסיכית והענוגה מטבעה, שזכתה בתפקיד אודט (הברבור הלבן) בהפקה החדשה של הבלט. קל לראות בה את אודט, אלא שעליה לגלם בבלט גם את תפקיד אודיל (הברבור השחור), בו היא מתקשה לשכנע, משום שהוא דורש חושניות, פראיות ותעוזה – כולן חסרות לה. אלה הן בדיוק התכונות המאפיינות דווקא את לילי, רקדנית חדשה בלהקה, שבחלקי הסרט הראשונים גורמת לנו להאמין כי היא-היא אודיל שבמציאות הסרט.


    היחוד בסרט הוא יצירת הזיהוי בין הגיבורה הראשית בבלט, הנסיכה המכושפת אודט, לבין אויבתה בנפש אודיל: בעוד שבבלט מדובר בשתי דמויות הפוכות ונפרדות, הרי שבסרט נדרשת נינה לגלם את שתיהן. זהו מקור הטרגדיה בסרט (אותה תגלו בעצמכם). עם התקדמות החזרות לבלט, עליו שוקדים נינה וחבריה ללהקה בהדרכת הכוריאוגרף הכריזמטי תומא, מתפתחת העלילה בסטודיו ומחוצה לו בדומה לעלילת הבלט הידוע. תומא ממלא בסיפור המסגרת את תפקיד זיגפריד, הנסיך המתאהב באודט-נינה, אלא שישנם גם היפוכים וסתירות בין זיגפריד הטהור והתמים לבין תומא המצטייר כבוגדני ונצלן. את תפקיד אודיל ממלאת לכאורה לילי, אלא שהיא מתעתעת בנינה וגם בנו: האם היא אכן שוחרת-רעות? – המציאות הפנטסטית ומעוררת-האימה שבסרט נמסרת דרך עיניה של נינה, וכפי שמתברר והולך, אחיזתה במציאות מתרופפת והולכת.


    האם הטרגדיה (השונה מן הסיום המקורי של הבלט, בו מטביעה עצמה אודט המיואשת לאחר שהבינה כי הקללה כבר לא תוסר ממנה, וזיגפריד – בנסיון להצילה – שוקע אחריה) היא בלתי-נמנעת? ייתכן שחלק מן האפלוליות שבסרט נובע מן התשובה העולה מן הסרט ומן הבלט גם יחד: תבחר אודט כפי שתבחר, את הגורל הארור אין לשנות. אם תשמור על טוהרה הצחור, אם תתמזג עם אודיל האפלה, אם תאמין לזיגפריד ואם לאו – סוף טוב לא יהיה כאן. לבסוף, ולאחר סצינה שאפשר לתאר אותה רק כ"שירת הברבור", היא גם מספקת את גרסתה לשלמות אמנותית ומה שנכלל בה. "אבל", אומרת מוקדם יותר נינה לבחור שהיא פוגשת בבר, ומספרת לו את סיפורה העגום של אודט, "זה יפהפה!"

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/1/11 07:26:
      סרט אימה שהמוני הסתירות שבו יוצרות את יופיו.
      בית הגידול הקפדני של נינה שמחנך אותה להיות "בסדר"
      לרצות את הסמכות, נשלטת על ידי סמכות לעומת ההתפרצות של הצד האפל שבה שמורד בסמכות.
      יחסי אהבה/שנאה עם אימה
      יחסי אהבה/שנאה עם לילי הרקדנית החדשה
      הסתירות הן שיוצרות את המורכבות.
      אין מציאות פשוטה

      אהבתי את הסרט. מומלץ לבעלי לב חזק.
        27/1/11 17:06:

      חנן, שמחה שנהנית! חיוך

      נעמי, אני מאחלת לך, לי ולכולם שהדברים ה"נוראים", כדברייך, בחיינו יהיו תפישה של סרטים גרועים בעינינו כמושלמים בעיני אחרים...

      בכל מקרה, לא ברור לי איך אפשר לראות "מטאפיזיקה לשמה" בסרט כלשהו (יכול להיות שהתבלבלת במינוחים?), ריאליזם כלל וכלל לא ראיתי בו, גם לא אידיאליזציה (לזה הכוונה?) של אמנות, וודאי שלא שיר הלל להיעדרה של תבונה (?) ואפילו לא שנאה תהומית. למעשה, בכלל לא ראיתי כאן שנאה; ראיתי פחד, קנאה, יהירות, תקווה, ציניות, שאפתנות, נחישות ועוד הרבה רגשות ותחושות (של נשים ושל גברים; דמות הכוריאוגרף קריטית), שעשו את הסרט למעניין ומכשף כל-כך.

      מקווה שתיהני יותר בסרטים הבאים שתראי, אולי באלה שאני אשנא (ולא אראה בכך דבר נורא כלל וכלל)! צוחק

        25/1/11 20:13:
      הדבר הנורא הוא שהסרט המתועב הזה נתפס כ"מושלם" לא פחות או יותר. לכאורה שילוב של ריאליזם קיצוני עם אידאליזם של אומנות, אבל למעשה מטאפיזיקה לשמה. שיר הלל להיעדרה של תבונה. ויותר מזה כוריאוגרפיה מדהימה של איבה בסיסית בין נשים. שינאה תיהומית שחוצה גבולות של יחסי אם ובת, חברות למקצוע - על הכל מאפילה השינאה התיהומית הזאת. זה סרט רע שאפילו וירטואוזיות של נטלי פורטמן לא מחפה על הזוועה שבו.
        24/1/11 16:33:
      השזירה של הסרט בסיפור הבלט הוא כל כך טוב ונעשה בכמה רבדים ובתחכום רב שהופכים אותו לסרט מעולה.
        23/1/11 20:44:

      חיוך מומלץ ביותר!

        22/1/11 22:12:
      ביקורת מעוררת מחשבה וסקרנות גם יחד.
      תודה!

      ארכיון

      פרופיל

      ד"ר אדוה שביב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין