סיכום ההופעה אסף אבידן גדול מהחיים. ההופעה הייתה נהדרת פלוס. החלק הראשון היה טוב והחלק השני היה וואוו. החיבור עם סימפונת רעננה היה נפלא. העיבודים נהדרים והשילוב של התזמורת יחד עם הלהקה ועם הקול המופלא של אבידן היה ללא דופי. אם היה מתוכנן מופע נוסף שכזה הייתי ממליץ לרוץ ולהידחק פנימה בכל מחיר, גם לכאלו שהם לא חובבי אסף אבידן, לא מכירים את אסף אבידן ואפילו גם לכאלו שהם לא חובבי רוק. מופע נפלא. זהו, שילמתי את המס על כרטיסי החינם שקיבלתי :-) עכשיו הסיפור בהרחבה עם המון המון הרהורים נוגים (ראו הוזהרתם) ועד הבית- או מחשבות נוגות 1 אתם זוכרים את האיש הטרחן הזה שמגיח מהחלון באמצע הלילה ונוזף בצעירים שעל הספסל שילכו מכאן, כי הם מפריעים לשכנים לישון? זוכרים איך הוא היה מרים בעצמו באופן הפגנתי פיסת נייר מהלובי ופעם בחודש דופק על הדלת ומבקש את דמי הוועד? היום אני ועד הבית. ככה זה. מתברגנים. לא נעים לי להרעיד את השכונה עם פול ווליום של סולואי גיטרה מרטיטים, זה גם לא חינוכי לילדים. אני לא אוהב את המכוניות שחולפות בכביש שמהם בוקעת מוזיקה מחרישת אוזניים ולכן גם במכונית אני שומע בעוצמה סבירה ומתורבתת. גם בבית כשאני מגביר לרגע, הילדים מבקשים שקט, שלא אפריע להם עם הטלוויזיה /המחשב. הרגעים היחידים שאני באמת יכול ליהנות ממוזיקה כמו שצריך זה באמצע הלילה, כשאני סוגר את הדלת בחדר עבודה, חובש אוזניות ומקלקל לעצמי את השמיעה באופן סופי. ומה כבר אני כבר שומע? עוד פעם לד זפלין, פינק פלויד עוד פעם ג'טרו טול. המי,ו-ון דר גראף... בחיי, אני יכול לספור על שתי ידיים את המוזיקאים/להקות שאהבתי משנות השמונים, על יד אחת את אלו משנות התשעים (אפילו סוניק יות' עוד מעט יכנסו לרשימת האולדיס) ובשתי אצבעות, אולי, את אלו של שנות האלפיים - מיוז ולפעמים את קולדפליי. אם חושבים על זה ברצינות, אז מיוז בעצם עושים רוק מתקדם ונפוח מחשיבות עצמית כמיטב מסורת תחילת שנות השבעים. שום דבר באמת חדש. אין לי איך להתוודע למוזיקת רוק חדשה וטובה, אין לי היום חברים שמודיעים לי בהתרגשות על מישהו חדש שגילו, כבר מזמן מזמן לא ראיתי הופעות רוק משובחות (למעט כמובן את אופרת הרוק של יוסי עידה, האוחז באש) ואם כבר נגעתי בנושא, אז אפילו אין לי מושג איפה ישנם מועדוני רוק, מי מופיע, מתי ואת מי שווה לראות. ההזדמנות שבניתי עליה בהתרגשות רבה, בוטלה (הפיקסיז) וביקורו של מרק אי סמית ו- The Fall נשכח, נעלם ופוספס על ידי. לפחות אני יכול להגיד שראיתי אותם לפני 19 שנים ברוקסן. בקיצור -באסה להיות מבוגר. והנה, נפלו עלי משמים הכרטיסים להופעה של אסף אבידן והמוג'וז' יחד עם הסימפוניית רעננה. אסף אבידן ואני שמעתי פה ושם את השם אסף אבידן, נדמה לי שקראתי מתישהו איזו רשימה באיזה מקומון, לא ממש טרחתי לבדוק מה זה או מי זה עד שיום אחד חבר שאל אותי מה דעתי עליו. כדי שאוכל לענות, נכנסתי ליו טיוב וחטפתי בומבה בראש. מה??? הוא ישראלי בכלל??? הוא פועל שלוש וחצי שנים ולא שמעתי אותו או עליו? הוא חדש? בטוח בטוח שהוא לא היה בוודסטוק? ואיך זה שעדיין הוא לא מפוצץ איצטדיונים? אני משוכנע שלו היה מגיע בזמן הנכון, בתקופה הנכונה לאודישן הסולנים של ג'ימי פייג' ללהקה החדשה שלו, סביר להניח שאחריו הדלת הייתה נסגרת עם פתק בכתב יד "תודה כבר מצאנו, בהצלחה" והולך יחד איתו לאולפן כדי לעשן משהו טוב. יכולת ועוצמה בלתי הגיוניית, מוזיקת רוק ובלוז בטעם של פעם, ביצועים שמטפטפים עמוק עמוק לתוך הנשמה, למקומות שרק ג'ניס ג'ופלין ורוברט פלאנט יודעים להגיע. והוא רק בהתחלה, עדיין בשלבי ההמראה. וואוו. שמעתי, שמעתי שמעתי וחשבתי לעצמי לחפש הזדמנות ולראות אותו בהופעה ויפה שעה אחת קודם, והנה נקרתה בפני ההזדמנות. לשמוע מוזיקה עם עניבה - הרהורים נוגים 2 המחשבות בפקקים אל החניה לא מרפות. אם כבר מופע רוק ואם כבר אסף אבידן, אז אני הולך לראות אותו במרכז לאמנויות הבמה על שם גולדה ברחוב ליאונרדו דה וינצ'י (ופעם בועז אחד טען שזה אבסורד וחייב להיות הפוך - המשכן שיהיה ע"ש דה וינצ'י ברחוב גולדה). מדובר באולם נפלא עם אקוסטיקה נהדרת רק שהוא אולם קונצרטים, מקום אליו אנשים הולכים לשמוע מוזיקה עם עניבה. בדרך כלל אני מבקר שם רק כשיש לי כרטיסים לאופרה או שמישהו זרק לי עצמות בדמות חזרה גנרלית לאיזשהו קונצרט של מוזיקה קלאסית (ושוב רק למקומות טובים). פעם היה לי מנוי קבוע, באזור שורה 6 באמצע ובמחירים מופקעים, אבל מאז שהם שכחו לשמור לי על המקומות הטובים וזרקו אותי לקצה, ויתרתי על המנוי ואני מסתפק בהזדמנויות מיוחדות. משונה בדרך כלל למרות שאני כבר ממש ממש לא ילד, אני מוריד את ממוצע הגיל של במקום בעשרים שנה לפחות. הפעם נדמה לי שאני מעלה אותו באותו מספר שנים. אני מציין לעצמי שכולם יושבים במקומותיהם, גם העובדה שאני לא בשורה שש באמצע מטרידה אותי ועוד יותר מטרידה אותי המחשבה שזה מה שמטריד אותי. (כן זה מסובך, סורי) אופרה או רוק, יש דברים שלא משתנים: מחירי הקפה המופקעים בלובי וציידי הכיסאות הריקים שמאחלים לבעל הכרטיסים בשורה חמש שיחטוף שפעת קשה. הבמה הריקה עדיין מפתיעה במשהו - התזמורת לפנים, מאחוריהם במה שממתינה לללהקה. נדמה לי שזה צריך להיות הפוך. בהמשך זה בהחלט העסיק אותי, וגם הפריע לדעתי. חושך וכמובן ההקדמה הכה מוכרת - "ברוכים הבאים למרכז לאמנויות הבמה... אין להקליט את המופע בכל אמצעי אלקטרוני..." חה. הנגנים מכוונים את הכלים ואני כרגיל מחייך ביני לבין עצמי "מה לא יכלו לעשות את זה בבית?" (לא!) חלק ראשון מצוין אבל הפתיחה קצת צפויה. עיבוד תזמורתי של השירים שיושמעו. צפוי ומעט טרחני. העיבודים אמנם טובים, אבל השירים הם ברמת של בסדר בלבד. שמעתי את כל מה שאסף אבידן הקליט, את שלושת וחצי האלבומים שהוציא. כולם טובים. אבל למעט כמה פנינים הרוב בינוני פלוס. העוצמה שלו נמצאת בביצוע, בקול, בחלקים שבהם הוא עולה למעלה, יורד למטה, מצטרד. הוא לא מלחין גדול. עדיין אין לו להיט ענק והוא משום מה לא עושה קאברים וגם לא גונב. אין לי מושג למה. ג'ימי פייג' לא היסס באלבום הראשון לגנוב אחד לאחד את Dazed and Confused. ברביעי ב- When the Leevee is break הוא אפילו הודה ונתן רמז לקרדיט. אסף אבידן עולה (כמעט) לבד ופותח את ההופעה. כמובן שמיד אחר כך מגיחים שאר חברי הלהקה, המוג'וז, ומצטרפים אליו. השירים הקצביים טובים מהשקטים. מה שנהדר במיוחד זה השילוב עם התזמורת הסמפונית. העיבודים נפלאים. לפעמים, במפגשים בין תזמורת סימפונית למוזיקה קלה התזמור המעין קלאסי מטביע את השיר ו/או מנסה לקחת אותו למקומות לא נכונים ולא טובים. במקרים אחרים, הוא טרחני להפליא. במקרה הזה יש דיאלוג, יש שילוב. התזמורת נכנסת בדיוק לרווחים שהגיטרות, הבס, התופים והצ'לו (הנהדר) משאירים. הקול של אסף אבידן הוא כמובן הכלי החשוב והטוב ביותר במופע והוא בהחלט ממריא. לא אל השחקים הגבוהים, אבל בהחלט לגובה שיוט סביר. התזמורת לפנים והלהקה שעל הבמה מאחור היא בעוכרי המופע. למרות שאבידן מנסה לנהל דיאלוג קל עם הקהל ועם המנצח מיכאל וולפה, למרות שהוא אומר שהוא נהנה נורא, נדמה שהוא עוד לא נכנס ל"שם", למקום שהסולנים יוצרים את הקשר הישיר עם הקהל, מקבלים ממנו את הכוח והמוטיבציה ובעיקר את האנרגיות ומחזירים לו את בתמורה עוצמת ביצוע השמורה רק למופעים חיים, כזו שאי אפשר לתת בהקלטות אולפן. שלום חנוך אלוף בזה. גם שלמה ארצי. משום מה, בין שיר לשיר עוברת מישהי על הבמה שמחליפה לאבידן את הכלים - פעם גיטרה אקוסטית, פעם גיטרה חשמלית, פעם מפוחית וכן הלאה. נערת גיטרות בתפקיד של הילד במשחקי טניס. הפסקה וארבע פעמים חבל. בהפסקה אני יוצא לעשן וחושב לעצמי בתוגה כי האולם כל כך מעונב שאף אחד אפילו לא יחשוב להדליק סיגריה, בטח לא מצית בשירים השקטים. מופעי הרוק שאני זוכר היו תמיד אפופי עשן. חלקו מהבמה, חלקו מהקהל, לפעמים היה גם מתקתק . זה לא יקרה כאן היום. אולי זה לא קורה היום בכלל. חבל. (1) הצצתי במבחן, קראתי במקום אחר תיאור מפורט ומשתפך על ההופעה. ידעתי פחות או יותר מה יבוצע וגם מה לא. נזכרתי וזמזמתי לעצמי שני קטעים שאני אוהב במיוחד שלא יבוצעו הערב וחבל. (2) אין לי מושג איפה הוא עוד ינגן, אבל היום הוא קצת גדול מידי בשביל מועדון קטן מלא עשן, וגם אם כן, לבטח לא אשיג כרטיסים ואף אחד לא יגיד לי יום לפני שזה יקרה. ומנגד אני לא חושב שהוא מספיק פופולרי כדי למלא את הפארק בעשרים אלף מעריצים שרופים וכאמור קיסריה לא בא בחשבון עבורי (לא נוח) - באמת חבל (3). היה קר בחוץ ולא היה כיף לצאת החוצה כדי לעשן וליהנות כמו שצריך מהסיגריה של האמצע. ממש ממש חבל (4) החלק השני עוד יותר טוב ההדרן נפלא כאמור עם שיעורי בית מוכנים. ידעתי שהחלק השני יוקדש לאלבום האחרון שלו, Through The Gale, אלבום קונספט על ספינה ורב החובל שלה השטה על הים. האלבום הטוב ביותר לטעמי של אבידן. שוב פתיחה בלתי נמנעת של עיבוד תזמורתי של כל נושאי השירים, הפעם פחות מייגעת ויותר מוצלחת, אחר כך השיר הראשון עם אפקטים ויזואלים נהדרים של תיאורה. האלבום טוב והמוזיקה מהנה, קצבית יותר ברובה ונדמה לי שאבידן הפעם לא רק אומר שהוא נהנה ומתלהב, אלא הוא באמת נהנה. הביצועים חזקים ולמעט האפקט הקולי של השחפים החוזר על עצמו יותר מידי פעמים, המופע מלהיב אפילו מדגדג את רמת ה-וואוו. אי אפשר שלא להיסחף, ועדיין, המקום מכתיב קוד התנהגות. קידמת הבמה לא מלאת במעריצים מסתופפים אף אחד לא עולה כדי לזנק ממנה אל זרועות הקהל (עוד עושים את זה בכלל?) כולם יושבים במקומותיהם, כמו ילדים טובים. אפילו לא חושבים לקום. בסיום אסף נותן קרדיט לכולם, לחברי להקת המוג'וז', למנצח, לכנר הראשי של התזמורת, לנגנית הנבל שלא הצליח לבטא נכון את שם משפחתה, לאשת יחסי הציבור שלו, למפיק האירוע, כמובן למעבדים המוזיקלים שעולים על הבמה וראויים לטעמי לתשואות מיוחדות ובכלל, לכל מי שהרים חוט. הוא מבטיח הדרן בלתי נשכח ואכן מקיים. כן, פתאום הוא זונח את הבמה המוגבהת, מטייל אל קדמת הבמה של התזמורת עם המיקרופון, יושב, קופץ, מהמם, מתמסר לשיר, לשירה ולמוזיקה עד הסוף. גורם לכל אחד ואחד בקהל לרצות עוד, הרבה הרבה עוד. (ולמה הוא לא עשה את זה קודם?) לקראת סיום - הצעה קטנה לאסף אבידן נו, קטונתי, אבל בכל זאת: הפרס השנה בכוכב נולד השנה היה הפקת אלבום מלא עם לואי להב. הדגש הוא לאו דווקא האלבום (ומלגת המחיה למשך שנה) אלא על לואי להב. אני מניח שפשוט נמאס לטמירה ירדני שזוכי כוכב נולד אחרי זכייתם מוציאים כאלבום ראשון משהו שנע בין "לא-נורא-פלוס". ל- "בסדר-יחסית-לאלבום-ראשון-מינוס" מה לעשות, אפילו המוזיקאים הטובים ביותר לא יודעים הכל, בטח לא אמנים צעירים. בשביל זה יש מפיקים מוזיקליים. לפני כמה שנים יצאו השירים של הביטלס בגרסת "המקור" - הגרסאות המקוריות, סקיצות, הקלטות אולפן. השירים ברובם ערומים מהבגדים שתפר להם הביטלס החמישי ג'ורג' מרטין. זה נחמד בתור קוריוז, אבל ללא ספק, בלי מגע הקסם של מרטין, סביר להניח שאפילו ג'ון פול ג'ורג' ורינגו היו נשארים להקה חביבה מליברפול עם להיט או שניים ולא ה-ביטלס. בקיצור, מפיק מוזיקלי (בטח מפיק מליגה אלף) יכול לקחת אמן ושיר ולשדרג אותו בכמה דרגות למעלה. נראה לי שאסף אבידן נזקק לאחד כזה. אני במקומו הייתי מרים טלפון ליזהר אשדות לשאול מה הוא עושה בתקופה הקרובה ומתי הוא מתפנה, ואם לא, אז אולי לדרוש מסוני, החברה בה הוא חתום שינפקו לו אחד שכזה. מוכר הבייגלה דפק נפקדות. מחר בית ספר תמיד אחרי האופרה מחכים בחוץ הנגן התורן ומוכר הבייגלה. הפעם נפקד מקומם. יתכן שבערב זה החליטו שהיכל התרבות יהיה ריווחי יותר או אולי פשוט היה להם קר.
בעבר בסוף הופעות רוק הייתי ממשיך את הערב עם החברים, מדחיק את המחשבות על מחר בית ספר/מחר אבריז מהשיעורים הראשונים באוניברסיטה. היום, בסוף ההופעה של אבידן לא הצלחתי להדחיק שום בית ספר. הנער קם לשעת אפס וצריך לקום איתו, מחר, כמו בכל יום יש לקוחות הדורשים תשומת לב, מחר עוד יום. ובכל זאת בבית, אני סוגר את חדר העבודה, שם את האוזניות מגביר את הווליום ונותן לעצמי עוד קצת הדרן של אסף אבידן. תודה לקפה דה מארקר על הכרטיסים. |
הציון שלי: 5 מתוך 5