מלאכים יש רק בשמיים - ביקורת על "רפאל"
אני שואלת את עצמי האם העולם אכן זקוק לעוד ביקורת-גולשים על מסעדת רפאל עם צילומי מנות מתוך טלפון נייד שמרגשים בערך כמו פירוט ההוצאות של כרטיס אשראי בסוף החודש. כנראה שלא, אבל בכל זאת אכתוב. למה? כי אני יכולה. אכלתי ב"רפאל" בפעם הרביעית ולכן אני מרשה לעצמי לכתוב כמה מילים על המקום הנפלא הזה. היה חשוב לי לחכות לפני שאכתוב, אני לא חושבת שאפשר לכתוב טקסט ולקרוא לו ביקורת מסעדות אחרי ביקור אחד בלבד. זה כמו בליינד דייט – רמת הציפיות עולה על החוויה עצמה ולכן אני לרוב מתעלמת מהמלצות של בלוגרים למרות שאני אוהבת לקרוא על חוויות אישיות ואני מעדיפה אותן כמה שיותר אישיות ופחות דניאל רוגוביות, אם ארצה לקרוא ביקורת מנוסחת על פי כללים ועם מחירים אקרא עיתון ובקשה קטנה לי די עם המילה "מתומחר", היא הורסת לי את התיאבון ומזכירה לי את האוכל בבניין נפתלי. אגב, לדעתי גם בליינד –דייטים וראיונות עבודה צריכים לעשות פעמיים ברצף קבוע מראש, היה לנו עולם יפה יותר אם היה אפשר להתחמק מן החד- פעמיות האכזרית של הטבע האנושי... חווית האכילה במסעדה, במיוחד אם זו מסעדה יקרה תלויה בהרבה גורמים, במיוחד אנושיים, בעיניי דומה הדבר לתזמורת שצריכה לנגן היטב ביחד. בגלל המחירים הגבוהים רף הציפיות כמעט בלתי אפשרי – יש לאנשים רצון עז שיתרחש איזשהו קסם מופלא ברגע שיטעמו מן המנות שלהם שירים אותם גבוה מעל השגרה וחיי היום יום שלהם. ראוי לציין שבעלי מסעדות, לעיתים קרובות, שוכחים את הרצון להיות מלך ליום אחד, כפי שמתארת רות ריישל שהייתה מבקרת המסעדות של הניו-יורק טיימס בספרה "שום וספירים" (ספר חובה לכל בלוגר שרץ למקלדת דקה אחרי שחתם על החשבון) ובמיוחד מלצרים חסרי מיומנות ורגישות שנוהגים בגסות באורחים היקרים. אנשים שהולכים להוציא % 10 ואף יותר מן המשכורת החודשית שלהם בבת-אחת הופכים להיות סופר רגישים לניקיון בשירותים, לריחות, לרעשי רקע וכו'. בפעם הראשונה שלי חגגתי עם חברה את יום הולדתה על הבר ב"חמארה" (בר קטן, צמוד למסעדה), איך שטעמתי מן הצנוניות הקטנות שעיטרו מנת גרבלקס סלמון נזרקתי אחורה בזמן לארוחת-ערב של ילדות. הטעם של הצנונית האורגנית שמגודלת במיוחד עבור המסעדה, היה זהה לצנונית של שנות ה-70, לפני שהנדסו אותה לתפוח-עץ. היא היתה מתוקה, חריפה ומרעננת. הגרבלקס היה טעים באופן מעורר אשמה כמעט, היה לו טעם חלק ומלוח של תאווה וחטא, שאוזן על ידי עלי בייבי-שמיר ירוקים ומרענני-חיך, נוסף לחריפות הצנונית. גם מנת חציל בטחינה הוזמנה. לחציל היה עדיין טעם של מדורה למרות שאף חלקיק, גם לא מיקרוסקופי של קליפה שחורה, לא נראה. הטחינה היתה מושלמת פשוט. מדוייקת בדיוק במקום הנכון בין מלוח לחמוץ והכי לבנה שראיתי. רפי כהן כבר גילה מה הפטנט – מי קרח.
אחרי ששתינו בקבוק קאווה שלם, הזמין אותנו הברמן לשלל קוקטיילים על חשבון הבית שלרגע חשבתי שהם עוברים בשווים את מה שהזמנו, הוא שתה יחד איתנו והיה שמח אז בכלל מי סופר? בפעם השנייה, הייתה לנו מלצרית מעצבנת ששכחה להביא את כל מה שביקשנו, אז פנינו למישהו אחר. למנות עדיין היה טעם אלוהי והכי חשוב (בעיניי לפחות) הן היו זהות. כל מה שהזמנתי בפעם הראשונה נראה אותו דבר והיה לו את אותו הטעם בדיוק גם בפעם השנייה. שירות תלוי בגורם אנושי שקשה לשלוט עליו, גם המנות תלויות בשף שמכין אותן וכאן רמת הדיוק הייתה בשליטה מלאה. בפעם השלישית, הזמינו אותנו לתה מרוקאי משובח בסוף הארוחה. בכל הפעמים הזמנתי את צלחת הפטיפורים היפיפייה, אם מישהו אי פעם ניסה להכין בעצמו pâte à sucre הוא יודע כמה מאמץ יש להשקיע וכמה ק"ג פירות צריך כדי לייצר קוביית פרי ממותקת.
את התה, אגב, הצלחתי לשחזר בבית: תה רגיל, עלי נענע וחופן ורדים מיובשים בקנקן. אני מניחה שרוב האנשים שסועדים במסעדות לא מודעים לתהליכי בישול עילי וחושבים שבמסעדה יקרה גובים תשלום גבוה על המנות סתם ככה כי הם יכולים. אני ממליצה לכולם לנסות להכין בבית ציר חום, קרם פאטיסייר ובצק פריך בעובי מילימטר או סתם מרק, שזה אחד הדברים שנראים קלים לכאורה אבל קשים מאד ליישום. בביקורי הרביעי והאחרון הזמנתי אפל מרטיני לפתיחה. כמה פעמים הזכירו את המשקה הזה בסדרות אמריקאיות אז הייתי סקרנית. לדעתי מרטיני לא הולך עם מתיקות חמצמצה, אני מעדיפה אותו יותר לכיוון מריר כמו אשכולית אדומה, אבל בתור מרענן-חיך – המשקה נשאר על השולחן משך כל הארוחה כמעט - הוא מעולה.
אחר-כך קיבלתי מרק כרוב שחור, כרוב שכמעט ואין להשיג בארץ. היה יום חורפי במיוחד באותו יום והרגשתי כאילו חזרתי מבית-ספר וסבתא הגישה לי מרק חם. אחח הגעתי הביתה סוף סוף, כמה נעים. מרק חם קטיפתי בניחוח של אדמה, מלוח בדיוק מעורר השתאות ברמת הגרגר (לי יש נטייה לפספס עם המלח).
תחושת הביתיות המשיכה גם במנת ספיישל של קציצות דגים חריפות עם תפוחי-אדמה. אני לא ממוצא מזרחי ולמרות זאת היה באוכל טעם מוכר, מנחם ומרגיע של בית. לרגע, שאלתי את עצמי אם המנה שהזמנתי עשויה משאריות של דגים שטחנו. ובכן, גם אם כן, אחרי הכל קציצות הן אוכל שאריות של עניים, לא אכפת לי. היא הייתה שווה. חשבתי לעצמי: זה הטעם האמיתי שאמור להיות לכל אוכל, לא פייר שהכל מהונדס, מתועש ומעוות. טעם אמיתי כמו להתנשק עם מישהו שאוהבים. עכשיו כמה מילים על הפוקאצ'ה של "רפאל" זה לא לחם, זה ה-פוקאצ'ה! ואני לא אפרט יותר כדי לא להקפיץ כאן למישהו את רמת הציפיות ושאחר-כך הוא יגיד שהוא טעם אך לא נפל. (מי שקצת אופה, יכול לתאר לעצמו כמה קשה לעבוד עם בצק ש-% 80 אחוז ממנו הם מים) במסעדה נהנים מן האוכל, מהיין ומהחברה ולא אמורים ליפול. אפילו חומרים משכרים לא מפילים בפעם הראשונה כדברי שארל בודלר בספרו "גני-העדן המלאכותיים": "מן הדין איפוא שכל אנשי החברה וכל הבּוּרים הכמהים להתנסות בתענוגות ייחודיים, יידעו אחת ולתמיד כי אין הם צפויים למצוא שום דבר פלאי בחשיש – אלא אך ורק התגלות מופלגת של הטבעי. המוח והגוף שעליהם פועל החשיש אינם חורגים מהווייתם האופיינית והרגילה, שמועצמת, אומנם, מבחינה מספרית וכמותית, אך תמיד נותרת נאמנה לטבעה המקורי." וכך אני מסכמת את חווית הסעודה ב"רפאל" חגיגי ומושלם מבחינה קולינארית. כמו לשמוע מוזיקה אהובה מנוגנת לייב באופן הכי מדיוק והכי מרגש שאפשר. כל ההנאות של ארוחה טובה בבית אבל באופן מועצם, הרי להימלט מעצמנו אנחנו לא יכולים.
נ.ב - כנראה שזה טעמו האמיתי של החטא, מנת רביולי של שרימפס שלי אסור לאכול אבל נראה הורס...
|
הציון שלי: 5 מתוך 5