נאום המלך הוא ללא ספק סרט השנה שלי, ואפשר אפילו להרחיב את אינטרוול הזמן לסרט השנתיים-שלוש שלי. יצאתי ממנו בתחושה של לא עושים סרטים כאלה יותר, כמו סרט ישן וטוב שעמד במבחן הזמן. על הסרט הזה אפשר לומר שהוא עומד גם במבחן הזמן אחורה, יש לו תאימות לאחור.

במשפט אחד: הסרט הוא אודות איש שמוצא את הקול שלו.

האיש הזה עומד להיות מלך בנסיבות חצי טראגיות וחצי אבסורדיות: אבא שלו – המלך ג'ורג' החמישי (ההוא שעל שמו נקרא הרחוב) נפטר טרם זמנו ואחיו לא מתאים וגם לא מעוניין להיות מלך מסיבות רומנטיות, ברקע מלחמת העולם השנייה שעומדת לפרוץ כל רגע וראש ממשלה שמתפטר במפתיע. לאיש הזה יש בעיה: הוא לא יכול לבטא את עצמו בגלל גמגום קשה ממנו הוא סובל מילדות ולכן רוב הזמן הוא שותק ומתפוצץ מזעם כי הוא איש רגיש, הוא רואה הכל ואכפת לו. בינתיים העם האנגלי ושאר העולם מחכים לשמוע את דברו.

אשתו – המלכה לעתיד מוצאת לו מטפל חדש שינסה לפתור את בעיית הגמגום וכאן הסרט מתחיל. בין המלך לעתיד למטפל מתפתחים יחסי מטופל-מטפל, די אופייניים. בהתחלה יש הצהרת כוונות וניסוח חוקי הטיפול מצד המטפל ליונל לוג אותו משחק ג'פרי ראש. המלך לעתיד – הנסיך אלברט הדוכס מיורק אותו משחק קולין פירת' מתנגד נחרצות, תופעה שכיחה בקרב מטופלים חדשים. המטפל דורש שוויון מוחלט בזמן הטיפול, כולל לקרוא לדוכס בשם החיבה הפרטי שלו ברטי. דבר שלא יעלה על הדעת, כמובן.

לאט לאט ההתנגדות של אלברט נחלשת והטיפול מתחיל לתת תוצאות, השינוי בדיבור ניכר. כמו בכל טיפול, מכל סוג שלו יש בהתחלה התלהבות רבה נוכח השינוי ומגיע שלב בו המטופל חושב שזהו-זה, הוא לא צריך את המטפל יותר והוא יכול לבד עד שהוא לומד, לרוב בדרך הקשה שאין טיפול אינסטנט בשום מקרה, שצריך לעבוד קשה, לתת אמון בזה שרוצה לעזור לך והכי חשוב להתמיד.

נאום המלך הוא סרט שבנוי על יחסי זוגות: יחסי המלך והמלכה העתידיים: את המלכה מגלמת הלנה בונהם קארטר ודי משעשע לחבר בינה לבין המלכה האם כפי שהכרנו אותה. הלנה בונהם קארטר מגישה לנו אישה תוססת וסקסית שמהווה עזר מושלם כנגד בעלה ואילו את המלכה האם התרגלנו לראות כדודה שמנמנה וחייכנית, לבושה בצבע תכלת רוב הזמן. הזוג המלכותי מוצג בסרט כזוג בעל מערכת יחסים יציבה ונורמאלית במגבלות הדרישות הרבות שיש לאנשים החשופים לעיני הציבור רוב חייהם וזה בתקופה שהיו רק עיתונים ורדיו...

מערכת יחסים נוספת שמתוארת בסרט היא יחסי האחים: הנסיך מווילס הוא המלך המיועד שמגולם על ידי גאי פירס והדוכס מיורק שעומד לרשת את הכתר בגלל העדפת הנסיך להתחתן עם אישה אמריקאית גרושה – ווליס סימפסון (זוגיות נוספת שכבר דובר בה רבות והסרט לא מתעכב עליה במיוחד). היחסים בין האחים רשמיים מאד הם אינם קרובים זה לזה, במהלך הטיפול בגמגום מתגלה שלדוכס המגמגם היתה ילדות עצובה והוא גדל כילד בודד ומוקנט.

מעבר לגמגום ממנו הוא סובל יש לו מזג חם, ביטחון עצמי מאד נמוך ונטייה לפסימיות. הקטעים בסרט שבהם הוא מנסה לדבר ולא מצליח עוררו בי עצב רב והזדהות. כולנו מרגישים שיש לנו מה לומר והיינו יכולים להצליח יותר אם רק הייתה ניתנת לנו ההזדמנות. לכולנו קול פנימי שחבוי ורוצה לצאת, קול במובן של ביטוי עצמי וטביעת חותם על העולם. ואכן אחרי שהדוכס מתגבר על משבר יחסים עם המטפל ובסיוע אשתו האוהבת והתומכת הוא מצליח להשמיע את קולו בתור מלך. הוא גם בוחר בשם חדש: המלך ג'ורג' השישי כדי לסמל דרך חדשה וכדי לא לשאת שם שנשמע גרמני כמו המלך אלברט. הומור בריטי משובח כבר אמרנו.

ומה עם המטפל, מי הוא אותו זר, ממוצא אוסטרלי שמצליח לרפא את המלך?

המטפל הוא למעשה שחקן כושל המגולם על ידי ג'פרי הראש, המומחיות שלו בתחום הריפוי בדיבור באה מעולם התיאטרון. בזכות רגישותו ונסיונו בטיפול בחיילים הלומי קרב הוא מבין את הקשר בין טראומת ילדות לקושי בדיבור. הצלחת המלך היא גם ההצלחה שלו, זכייה בהכרה ובמעמד.

בסרט מדגישים את הנורמטיביות של המטפל בסצינות משפחה ביתיות ונעימות בהן מראים את המטפל, אשתו ובניו  לעומת משפחת המלוכה  בה אנו מגלים התעללות בילדים, ניאוף ומחסור עצום באהבה.

מבחינה קולנועית נהניתי מאד מן הדיאלוגים השנונים, זוויות הצילום המקוריות – במיוחד הקלוז-אפים על קולין פירת' המצוין. באופן אישי אני מאד אוהבת את סגנון הלבוש והעיצוב של שנות ה-30 ולמרות שעושה רושם שאין זה סרט רב-תקציב האווירה מאד אותנטית ונעימה לעין. הצבעים השולטים הם חום וירוק בסצנות הטיפול ואדום וכחול מלכותיים בסצנות הארמון.

הקצב של סרט מהיר, אין בו אף רגע משעמם או מיותר עד לסוף מעורר המחשבה: ההתגברות של המלך על האסון הפרטי שלו - מותו הפתאומי של אביו והדרישה המיידית ממנו להפסיק להיות ילד קטן שמגמגם ולהפוך לגבר שלוקח אחריות ומבטא את עצמו  מול האסון הכללי הגדול שעוד עתיד לבוא.