כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    King Ink

    ביקורות ומחשבות על מוזיקה שחשובה לי במיוחד, וגם על מה שמסביב

    שלום שלום ואין שלום

    ביקורת על אלברט בגר - "Peacmaker"

    שלום שלום ואין שלום

    1

    מוזיקה  

    1 תגובות   יום שבת, 12/3/11, 23:44

    (הערה: התפרסם במקור באתר 'השרת העיוור')

     

    היה לעולם מה שהנך, מה שהיית. ואולם כדי להישאר מה שהנך עליך להשתנות ללא-הרף.
    פנחס שדה, מתוך 'נסיעה'

    קיץ 2005. אני מחנה את האוטו של אמא שלי ליד הבית הצבעוני בקיבוץ דור. באמתחתי סקסופון אלט מצ'וקמק שקניתי ב-1900 שקלים ביד שניה (שזה בערך כמו לקנות סקסופון ברמי לוי). אלברט בגר יוצא אלי מהצריף שלו, בו הוא מתאמן. בצריף יש סקסופונים כמובן, הרבה מאוד אלבומי ג'אז מסודרים על מדף, ולמרבה ההפתעה גם מערכת תופים. השיעור מתחיל. 

    לאורך השיעור הבנתי שאני עדיין לא ברמה מספקת כדי ללמוד מאלברט בגר איך מנגנים סקסופון (ולמען האמת, גם לא בתקציב מספיק). אבל בסוף השיעור, אחד מתוך שניים שעשיתי אצל אלברט, חיכתה לי הפתעה. 
    אלברט שאל, ''אוקיי, לסיום השיעור, רוצה לג'מג'ם קצת?'' 
    ''בטח!'' אמרתי לו.
    למרבה הפליאה הוא התיישב דווקא מאחורי התופים. הוא סיפר לי שלאחרונה התחיל לתופף. ואז, למשך כמה דקות, הוא תופף, ואני ניסיתי ככל יכולתי לקרוע לחתיכות את הסקסופון הקלוש שלי. עד היום אני מחשיב את הרגע לפסגת ההישגים המוזיקליים שלי.

    למה סיפרתי את כל זה? משני טעמים. ראשית, כדי להדגיש שזו לא תהיה ביקורת אובייקטיבית. אני מכיר, מוקיר ועוקב מקרוב אחרי אלברט והמוזיקה שלו כבר הרבה שנים. שנית, רציתי להמחיש את הרצון העז של אלברט להתנסות עוד ועוד, ללכת בשבילים שלא הלך בהם בעבר. הוא חשב שיהיה מעניין (אני מקווה) לתופף עם מישהו שלא יודע לנגן סקסופון. 

    בגר לא מפסיק לנסות ולאתגר את עצמו, בין אם זה החלפה מתמדת של סגנונות, שינוי קבוע של ההרכב איתו הוא עובד, או התעוזה להקליט עם שני אלילים בתחום הפרי-ג'אז המודרני (וויליאם פארקר וחמיד דרייק). האיש לא מפסיק לחשוב קדימה ביקום מוזיקלי שחושב רק אחורה כבר עשורים שלמים. אלברט, האיש שהחיפוש הוא מקור ההשראה הגדול ביותר שלו, הוציא דיסק חדש, Peacemaker. האלבום הנוכחי, התשיעי במספר, הוא עוד אבן דרך בפסיפס האישי שלו. בגר לוקח עוד פניית פרסה ונכנס לעולמות שבהם לא דרך מעולם. 

    קצת קשה לסקור את הקריירה של בגר, בעיקר בגלל שהיא כל כך משופעת בפניות חדות ובדרכים משובשות. אם נתמקד בחמש השנים האחרונות, בגר, כאמור, הקליט שני אלבומים כטריו עם פארקר ודרייק, שני סופרסטארים עולמיים בהשוואה לבגר המקומי. לאחר מכן חתך שוב, ובאלבומו הקודם והנפלא, Big Mother, הוא חזר למעשה לתחילת הקריירה - פורמט של קוורטט קלאסי א-לה-קולטריין, אחד ממקורות ההשראה הברורים ביותר שלו. 

    באלבום הנוכחי בגר מנגן בהרכב חדש לחלוטין, עם סאונד שמעולם לא נשמע אצלו קודם. ההרכב כולל, בנוסף לרית'ם סקשן החזק של דן בנדיקט (תופים) ואסף חכימי (בס), שני שחקני חיזוק, שלמעשה מטלטלים את כל האלבום ויוצרים תמהיל חדש. זו תוספת משמעותית שעד עכשיו לא הופיעה במוזיקה של אלברט: חשמל. לא לחינם ההרכב נקרא Albert Beger Electroacoustic Band. קצת כמו המהפכה החשמלית של מיילס דיוויס, בגר החליט באופן די ברור לשלב מרכיבים של רוק ומוזיקה עכשווית. על כן רתם לעגלה את עדו בוקלמן בגיטרות ואת אבי אלבז באלקטרוניקה.

    ''



    קצת קשה להסביר במילים את התפקיד של בוקלמן. אין לו כמעט קטעי סולו ברורים או ''קלאסיים'' באלבום, וגם כשאלו מופיעים הם לא נשמעים בשום צורה כמו ווס מונטגומרי. הוא לגמרי הולך עם אלברט למחוזות האפלים של האטונליות, ובין אם הוא מתחרע על חשמלית מלאת אפקטים או דווקא מכה באקוסטית, הוא יוצר מצע נוח בשביל החקירות של בגר. 

    התרומה האלקטרונית של אבי אלבז היא כבר דבר אחר לגמרי. אלבז מכניס הרבה צבע של סימפולים, חריקות ומוזיקה קונקרטית, אבל לדעתי אלברט עוד לא החליט איך אלו ישתלבו בתמונה הכללית. רוב התרומה של אלבז לאלבום עומדת בזכות עצמה, כלומר - מנוגנת סולו ללא שאר הנגנים, ולא כל כך מצליחה להישמע כששאר ההרכב מנגן. הייתי אומר שהשילוב של האלקטרוניקה קצת עדין מדי, ועדיין בחזקת התנסות. אבל זה בהחלט כיוון מרענן וחדש. בעיקר במסגרת של ג'אז, ובטח ג'אז ישראלי. 

    מה לגבי אלברט עצמו? קודם כל, אלברט מנגן כאן סופרן, לראשונה זה שש שנים. הסופרן מופיע בעיקר בקטעים האיטיים והרגועים יחסית, אבל גם בו הוא מרביץ. וכמובן שהוא מנגן גם טנור. אחרי הרגיעה המסוימת באלבום הקודם, יש כאן חזרה כללית לכסאח, לפראזות מהירות ולתווים גבוהים וחורקים. לפי ראיונות שונים, וגם בליינר נוטס של יאיר יונה, אלברט מגדיר את מטרת המוזיקה כנסיון לעשות שלום פנימי עם עצמו, ולחיות כאדם שלם עם סביבתו. נשמע קל? ממש לא. עוד מעט תראו.

    לאחר הקדמה אלקטרונית קלה שפותחת את הקטע הראשון, Long Story, עדו בוקלמן פורט ארפג'יו קטן ומינימליסטי, בקצב שקול ואיטי. חכימי ובנדיקט נכנסים אט אט, בהיסוס קל. הקצב ממש לא ג'אזי אלא משהו סטטי, שנשמע כמעט כמו מארש בהלוויה. אלברט עם הסופרן, ומנגן שורה מלודית של תווים מקפצים, כמעט אטונלית, מפותלת. משם הוא נכנס לסולו מתפתל יותר ויותר, נכנס עמוק לתוך תת ההכרה, מתוך נסיון לגבש משם משהו. המוזיקה שקטה ואיטית, אך זה לא layed back ג'אז. יש כאן משהו דכאוני, מישהו מנסה להילחם בעצמו. יש קונטרסט ברור בין הליווי שמאחורי אלברט, שלמעשה כמעט ולא מתפתח לאורך הקטע (למעט הקונטרה הנהדרת של בנדיקט, שקשה להבחין בה בשמיעות ראשונות), לבין הסולו הטראגי של בגר. 

    Triangle מתחיל גם הוא בצורה מהוססת, חסרת קצב. אלברט פולט משפטים קצרים ומבולבלים בטנור, אלבז נותן לו ליווי אלקטרוני מבולבל לא פחות. האווירה אט אט מתלהטת כשבנדיקט נכנס לתמונה, ואחרי שתי דקות מבליח קו מלודי, מהורהר, שנקטע. פתאום בנדיקט מתחיל לתופף באופן רוקי מובהק. מבחינת אלברט, זו הבשורה החדשה באלבום - רוק חזק, פאנקי משהו. גם האלבוםListening הלך במחוזות האלה, אבל לטעמי באופן פחות מובהק ומתוחכם. בוקלמן ואלברט מנגנים ביחד, וזה נשמע פשוט בן-זונה. משם מגיע סולו טנור חורך וסוחף של אלברט, וקשה שלא לנענע את הראש בהתלהבות. בשלב מסוים הקצב נעלם, ועדו בוקלמן יוצא לסולו אטונלי מופלא, דוקר ופוצע, בסופו הוא נשאר ללא לווי. אני חושב שמעולם לא שמעתי גיטרה כזו עצבנית באלבום ישראלי. 

    Facing you, אולי הקטע הכי לא מתפשר באלבום, נפתח עם סולו יפהפה של אסף חכימי, במסורת הסולואים של ג'ימי גאריסון. משם מבליח אלברט, שוב בסופרן. בקטע Free Form, שלא יהיה כוס התה של כל מאזין ג'אז ממוצע, שירת הסירנה היפהפיה של אלברט הופכת מהר מאוד למלחמת חפירות עם שאר הצוות. בוקלמן בוחר הפעם בגיטרה אקוסטית, כלי שלא מבקר לרוב במחוזות הג'אז המודרני. עושה השלום? Free Form הוא כל דבר חוץ מזה. הוא ישאיר רבים פעורי פה ורבים, יותר כנראה, משתאים על מה לעזאזל הלך כאן.

    ''



    Nigun מתחיל בסימפולי מזמורים מזרחיים של אלבז, בהתאם לאופי המזרחי-יהודי- חיג'אזי של הקטע. הלהקה כולה נכנסת בליין חזק מאוד וכובש, כלייזמרי משהו, כפי שמתבקש מהכותרת. המוזיקה היא בעיקר תזזיתית וחסרת שלווה. אלברט דופק סולו חורקני במיוחד, ואולי החריף ביותר באלבום כולו. בקטעים מסוימים זה בכלל לא נשמע כמו סקסופון. לאחר מכן יש שינוי כיוון נוסף, עם הסולו של בוקלמן. זה סולו הגיטרה הכי 'מתקבל על הדעת' שלו באלבום. הסולואים של בוקלמן מזכירים לי את פרעה סנדרס בהופעות עם קולטריין באמצע שנות השישים. המלודיה המקורית נמצאת שם איפשהו, אבל הוא עושה כל מה שהוא יכול כדי להימנע ממנה, בורח ממנה כמו מאש. 

    ואז מגיע הקטע האפי הנושא את השם של האלבום, ממותה כבדת משקל הנפרשת על פני 16 דקות ושלושה חלקים. חכימי, שמנגן בקשת, ואלבז - באחת התרומות ביותר אפקטיביות שלו לאלבום - נותנים פתיחה קריפית ביותר. משם מגיעים אלברט ובוקלמן בליין מלודי אורנט-קולמני מובהק. בעוד חכימי ובנדיקט מתקוטטים ביניהם והטמפרטורה עולה ועולה, בוקלמן שוב מכה בריפים אטונלים קשים מנשוא. אחרי חמש דקות, פתאום כל הבלגן הזה נפסק, וחכימי מתחיל מוטיב קצבי ברור. נוצר מתח רב, כשכולם מצטרפים לבנייה. מהר מאוד מבינים, שוב, ששלום לא יהיה כאן, אולי רק בסוף תהליך קשה של חיטוט עצמי. זה הקטע הסוער והמהיר ביותר באלבום. בדקה העשירית שוב יש רגיעה. חכימי נשאר בדד, ויוצא בסולו קונטרבס אדיר, אלים וחזק מאוד. בקטע מסוים נשמע כאילו הוא רוצה לקרוע את המיתרים. בוקלמן וחכימי פורצים בריף קרינג קרימזוני, איטי, אפל, עמוק, חודר ואפילו חודרני. זהו החלק האחרון באפוס, ואלברט נכנס לאמוק בסולו טנור האחרון. האם זה שלום? האם זו מלחמה? האם החיפוש הפנימי הגיע לסופו? אלברט מתפוצץ, בנדיקט מנחית עלינו מהלומות, בוקלמן וחכימי דבקים באובססיביות בריף שלהם, ושוב מד הטמפרטורה מתרסק. אנו חוזרים לאותה מלודיה קולמאנית, הפעם הרבה יותר עצובה. הקרב נסתיים, מלקקים את הפצעים. האם אנחנו עכשיו חזקים יותר? מה למדנו ואיך החכמנו?

    אחרי כל הכעס הזה מגיע הסיכום, ושוב חוזר הקטע הראשון, בביצוע נוסף. אני חייב לציין שזה הקטע החלש ביותר באלבום, ולא כל כך הבנתי את הבחירה בו, משום ששני הביצועים כמעט זהים. הביצוע השני מקבל משמעות חדשה בכך שהוא מהווה ניגוד חזק לשאר האלבום, בעיקר לאחר Peacemaker האימתני, אבל בפני עצמו הוא פשוט לא מחדש. זה קצת אנטיקליימקס מבחינתי, ונראה לי שהאלבום היה יכול להסתדר בלעדיו. בכל מקרה, אין כאן הסקת מסקנות ברורה. סיימנו את האלבום עם יותר שאלות מתשובות. אלברט לא מעוניין לסכם ולהאכיל אתכם תובנות בכפית. הוא רוצה שתחשבו בעצמכם.

    מה נשאר אחרי שהאלבום נגמר? האם אכן עשינו שלום עם עצמנו, הפכנו לאדם טוב יותר, רגוע יותר? אני לא בטוח. גם אלברט בעצמו לא בטוח. זהו אולי האלבום הכי נסיוני ונועז שאלברט עשה, ובמקביל גם הכי מדובר. אלברט נמצא ללא ספק בשיא יצירתי, ואולי גם מסחרי. אחרי שנים של חוסר הכרה וזלזול הוא סוף סוף מקבל כבוד, וקוצר את מה שזרע במשך כל כך הרבה שנים. האם ההרכב הזה ימשיך? האם אלברט יילך בנתיב החדש שסלל כאן? אין לדעת. ההיסטוריה מוכיחה שלא, אלברט לא מתאהב בעצמו אף פעם. מה יהיה האלבום הבא, המסע הבא? אולי אלבום סולו ללא מלווים? כלים חדשים, נגנים חדשים? זו בטח לא התחנה האחרונה, ומי יודע אם תהיה אחת. כמו 'החיים כמשל' של פנחס שדה, כמו ג'ון קולטריין, כמו ג'ק קרואק, אלברט בגר ממשיך לנסוע.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/3/11 09:04:
      איזו ביקורת מושקעת! אילו הייתי מוזיקאי ויוצר, כאלה ביקורות הייתי רוצה לקבל. באופן אישי ניסיתי את אלברט בגר בעבר, גם בדיסק וגם בהופעה, בתקופה בה חפרתי עמוק לתוך סגנונות הג'אז השונים. לפרי-ג'אז לא התחברתי, והדיסק נותר מיותם עד היום. אבל אחרי ביקורת כזו, מתחשק לנסות שוב.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      יוחאי וולף
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין