(הערה: התפרסם במקור באתר 'השרת העיוור')

היה לעולם מה שהנך, מה שהיית. ואולם כדי להישאר מה שהנך עליך להשתנות ללא-הרף.
פנחס שדה, מתוך 'נסיעה'

קיץ 2005. אני מחנה את האוטו של אמא שלי ליד הבית הצבעוני בקיבוץ דור. באמתחתי סקסופון אלט מצ'וקמק שקניתי ב-1900 שקלים ביד שניה (שזה בערך כמו לקנות סקסופון ברמי לוי). אלברט בגר יוצא אלי מהצריף שלו, בו הוא מתאמן. בצריף יש סקסופונים כמובן, הרבה מאוד אלבומי ג'אז מסודרים על מדף, ולמרבה ההפתעה גם מערכת תופים. השיעור מתחיל. 

לאורך השיעור הבנתי שאני עדיין לא ברמה מספקת כדי ללמוד מאלברט בגר איך מנגנים סקסופון (ולמען האמת, גם לא בתקציב מספיק). אבל בסוף השיעור, אחד מתוך שניים שעשיתי אצל אלברט, חיכתה לי הפתעה. 
אלברט שאל, ''אוקיי, לסיום השיעור, רוצה לג'מג'ם קצת?'' 
''בטח!'' אמרתי לו.
למרבה הפליאה הוא התיישב דווקא מאחורי התופים. הוא סיפר לי שלאחרונה התחיל לתופף. ואז, למשך כמה דקות, הוא תופף, ואני ניסיתי ככל יכולתי לקרוע לחתיכות את הסקסופון הקלוש שלי. עד היום אני מחשיב את הרגע לפסגת ההישגים המוזיקליים שלי.

למה סיפרתי את כל זה? משני טעמים. ראשית, כדי להדגיש שזו לא תהיה ביקורת אובייקטיבית. אני מכיר, מוקיר ועוקב מקרוב אחרי אלברט והמוזיקה שלו כבר הרבה שנים. שנית, רציתי להמחיש את הרצון העז של אלברט להתנסות עוד ועוד, ללכת בשבילים שלא הלך בהם בעבר. הוא חשב שיהיה מעניין (אני מקווה) לתופף עם מישהו שלא יודע לנגן סקסופון. 

בגר לא מפסיק לנסות ולאתגר את עצמו, בין אם זה החלפה מתמדת של סגנונות, שינוי קבוע של ההרכב איתו הוא עובד, או התעוזה להקליט עם שני אלילים בתחום הפרי-ג'אז המודרני (וויליאם פארקר וחמיד דרייק). האיש לא מפסיק לחשוב קדימה ביקום מוזיקלי שחושב רק אחורה כבר עשורים שלמים. אלברט, האיש שהחיפוש הוא מקור ההשראה הגדול ביותר שלו, הוציא דיסק חדש, Peacemaker. האלבום הנוכחי, התשיעי במספר, הוא עוד אבן דרך בפסיפס האישי שלו. בגר לוקח עוד פניית פרסה ונכנס לעולמות שבהם לא דרך מעולם. 

קצת קשה לסקור את הקריירה של בגר, בעיקר בגלל שהיא כל כך משופעת בפניות חדות ובדרכים משובשות. אם נתמקד בחמש השנים האחרונות, בגר, כאמור, הקליט שני אלבומים כטריו עם פארקר ודרייק, שני סופרסטארים עולמיים בהשוואה לבגר המקומי. לאחר מכן חתך שוב, ובאלבומו הקודם והנפלא, Big Mother, הוא חזר למעשה לתחילת הקריירה - פורמט של קוורטט קלאסי א-לה-קולטריין, אחד ממקורות ההשראה הברורים ביותר שלו. 

באלבום הנוכחי בגר מנגן בהרכב חדש לחלוטין, עם סאונד שמעולם לא נשמע אצלו קודם. ההרכב כולל, בנוסף לרית'ם סקשן החזק של דן בנדיקט (תופים) ואסף חכימי (בס), שני שחקני חיזוק, שלמעשה מטלטלים את כל האלבום ויוצרים תמהיל חדש. זו תוספת משמעותית שעד עכשיו לא הופיעה במוזיקה של אלברט: חשמל. לא לחינם ההרכב נקרא Albert Beger Electroacoustic Band. קצת כמו המהפכה החשמלית של מיילס דיוויס, בגר החליט באופן די ברור לשלב מרכיבים של רוק ומוזיקה עכשווית. על כן רתם לעגלה את עדו בוקלמן בגיטרות ואת אבי אלבז באלקטרוניקה.