כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    ליידי מקבת ממצנסק

    ביקורת על ליידי מקבת ממצנסק,

    ליידי מקבת ממצנסק

    0

    אמנות ובמה  

    0 תגובות   יום ראשון, 13/3/11, 17:03

     

    ''

    ליידי מקבת ממצנסק

    באופרה הישראלית

    עוד עלית מדרגה בשיא נוסף של האופרה הישראלית. ליידי מקבת ממצנסק (נכתבה ב-1932) היא אופרה שונה ממתכונת האופרות של המאה ה-19. מלאת תאוות יצרים, קנאה, תשוקה, רצח ונקמה. לא אודות נסיכים ודוכסים, אלא על אנשים בשר ודם, עממיים ולוהטים.

    הפקת האופרה הישראלית בשיתוף (רוב היוצרים וכל הסולנים) האופרה של מרינסקי מסן פטרבורג – מהווה חוויה כאילו ישבתם בתיאטרון מרינסקי המחודש בעצמו, שם. המוסיקה הרוסית של דימיטרי שוסטקוביץ', שאף חיבר את הליברית עם אלכסנדר פרייס עפ"י סיפורו מקפיא הדם של ניקולאי לסקוב מתחרה עם הגיבורה הראשית באופרה הזו. בקטעים מסוימים המוסיקה כאלו מספרת את העלילה בעצמה. תכונה שהתוספה למוסיקה המודרנית מאז כבשו חמשת גדולי המלחינים הרוסים את המוסיקה העולמית, והטביעו בה חותם זה.

    המחבר לסקוב בנה את דמות קתרינה, אשת הסוחר בעל הטחנה, כתככנית, רוצחת בדם קר, כשהוא משווה אותה לליידי מקבת של שייכספיר. אך המלחין שוסטקוביץ', התערב בכך ששינה את דמותה. לגביו, קתרינה היתה אשה שנוצלה ע"י בעלה האלים זינובי (מראט גאלי), אביו הברוטלי והגס בוריס (וולדימיר בראון, הבס הישראלי המופלא), ושקעה בחלומות על אהבה מהצד. כשמופיע מנהל עבודה חדש בחווה שלהם, סרגיי, שנודע בכיבושיו הרבים, היא נופלת לידיו כפרי בשל. אנה שפז'ינסקאיה  הנפלאה כקטיה, יפה, בעלת קול מהמם, שאינה נזקקת לצרחות או לסלסולים רבים מדי כדי להוכיח את יכולותיה הנפלאות, כובשת את הקהל ברמה העילאית של משחקה ושירתה כאחד. סרגיי (רומן מורביצקי רחב המידות ובעל הקול העשיר) מבצע עימה על הבמה סצינות פיתוי וביצועים מיניים שאינם רגילים באופרות בדרך כלל. כל המחזה רווי תשוקה בלתי נלאית, שגורמת לצמד להרוג את הבעל שנעדר כמה ימים לרגל עבודתו, בעת שהופיע בהפתעה ותפס אותם על חם. זה לא היה בדיוק רצח מתוכנן, ונבע מהאלימות שהפגין כלפיה. שוסטקוביץ' מתאר אותה עם הרבה חמלה והבנה פסיכולוגית.

    בליל חתונתם של הצמד, מתגלה גופת הבעל, והשניים נשלחים לסיביר. כאן, בדרך, מתגלים צבעיו האמיתיים של סרגיי. הוא בוגד בקטיה עם סונייטקה הצעירה אדומת השיער (איילה צימבלר הישראלית), שנראית כמו בת דמותה של לוקרציה, "התאווה" שהיא אחד משבעת החטאים הקרדינליים בנצרות. בכך מגיעה האופרה לשיאה הדרמטי כשהנקמה מסיימת את העלילה בצורה הנוקבת ביותר.

    העלילה במשחק הכה מרתק ובשירה הסוחפת – מותירים אותך מהופנט למתרחש, כמעט מבלי להביט בפס התרגום למעלה. בזה נבדלת האופרה הזו מכל האיטלקיות-צרפתיות-גרמניות שכה מוכרות. המוסיקה של שוסטקוביץ' שסטאלין ציווה להורידה מהבמה, היתה כה מהפכנית אז, שיא המודרניזם, שרק בשנים האחרונות  חזרה לכבוש את הבימות בעולם, ובצדק. הבימאית המקורית, אירנה מולוסטובה, שביימה בישראל את ההפקה הראשונה ב 1997, נפטרה ב-1999, ואת ההפקה הנוכחית שיחזרה בהצלחה יוליה פבזנר. עיצוב הבמה של ג'ורג' ציפין קלע למטרה בחומריות שלו – העץ החשוף, וביכולת התימרון של התפאורה לשינוי מיקום הסצינות במהירות שיא. התלבושות האותנטיות שעיצבה טטיאנה נוגינובה לזמרים, לשחקנים ולחברי המקהלה המופלאים, שתפקדו גם כשחקנים – היו עשירות ומרשימות ביותר. מינה קנטושוב עיצבה את התנועה, כך שלא היה רגע סטטי או דל.

    קרי לין וילסון הקנדית, ניצחה ברוב כשרון על התזמורת המעולה של האופרה, הסימפונית הישראלית ראשון לציון, שכרגיל קבוצת הנשפנים היתה הסולנית וה"דברנית" הראשית כאן. המוסיקה פשוט שלא מהעולם הזה. החוויה שבשמיעה היתה לא פחותה מהשירה והמשחק הנהדרים, וסך הכל, יצר חוויה ייחודית שפשוט אסור להחמיץ.

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל