כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    אלוף הבונים

    ביקורת על אלוף הבונים,

    אלוף הבונים

    1

    אמנות ובמה  

    1 תגובות   יום חמישי, 17/3/11, 12:19

    ''

     

    ''

    אלוף הבונים

    בהבימה והקאמרי

    הנריק איבסן (1828-1906), גדול מחזאי המודרניזם, הבימאי חנן שניר בכשרונו המיוחד להבנת נבכי הנפש, וצוות השחקנים הנהדר של ההפקה המשותפת של הבימה והקאמרי, מביאים את הצופים לחווית התעלות בצפיית המחזה הכי אוטוביוגרפי של המחבר, "אלוף הבונים".

    רחוק מהקומדיות הבולוורדיות שהקהל העממי כה אוהב, וגודש בעבורן את האולמות, גבוה בשמי התיאטרון האינטליגנטי, הרגשי, הפונה לאנשים שיודעים להקשיב, חודר מחזהו של איבסן ללב. זאת – בחושפו את בעיותיו האישיות של אמן המכור לאמנותו, ומוכן לעשות הכל – לדרוס על אנשים אחרים כולל משפחתו – ובלבד שיגיע למטרתו – ההצלחה.

    עודד תאומי כארכיטקט האלוורד סולנס, שקנה את מיומנותו בעבודה תחת  הדרכת הבוס, קנוט ברוויק (יוסי כרמון המופלא והמרגש), רמס את הבוס בדרכו להצלחה. כשקנוט, שהפך לשכיר אצל האלווארד, מבקש ממנו להתייחס לתכניות אדריכליות שבנו הצעיר יוצר, כדי להעניק לו שם שיעזור לו בפיתוח הקריירה – מזדעק סולנס "בשום פנים ואופן – לא". הרוע שבו, והפחד מצעיר שיבוא לכבוש את מקומו כ"מאסטר בילדר", גובר על הכל. התואר מאסטר מכוון לאומן שהוא אמן ביכולותיו, לא בהכרח אקדמאי.

    רוב הדרמה מסתברת מהדיאלוגים בין הדמויות. אשתו של האלווארד, אלינה (גילה אלמגור, שאין עליה, במשחק מופלא), כובשת באצילות את יסוריה הנפשיים לעצמה, את כאב שריפת ביתה, את מות בניה התאומים, את חלוקת השטח שירשה מאביה ע"י בעלה, ובניית בתים עליו. את מצבה הנפשי הקשה היא מכנסת בתוכה ומתקשרת רק עם הבובות שלה, שגם הן נשרפו, ורק אחת, שרופה, מתגלה לצופים ברגע של פינוי הבית והמעבר לבית החדש. בית שנבנה כדי אולי, ליצור מערכת יחסים חדשה וחיובית בין בני הזוג. חיים של זוגיות חסרת חום ורגש, שיש בה רק מילוי חובות.

    בעוד היא מתייסרת בשקט מצמרר, הוא – כל חייו נזקק למישהי צעירה לידו, כדי להמריץ את האגו ואת המאמץ במירוץ להצלחה. אך גם את הצעירות שבדרכו הוא מייסר. משתמש וזורק. כך מזכירתו הנאמנה המאוהבת בו, קאיה (תמר קינן המכמירה), וכך הילדה שהבטיח לה לפני עשר שנים, כשהיתה בת 13, שיום יבוא ויבנה לה ארמון, וכשהיא מגיעה יום אחד לביתו במפתיע,  ותובעת את מימוש ההבטחה תוך מניפולציות מילוליות ורמזים מיניים, עושה לו הילדה (הילה פלדמן הרעננה, הנמרצת והתוססת) בית ספר של החיים. נטייתו המעט פדופילית של הגבר המזדקן לנערות, מתסיסה אותו באשליה שהנה הוא מגיע שוב לשיא יצירתי. אבל המחיר הוא גבוה. גבוה מדי.

    גיל ויינברג כבנו של קנוט, מרשים מאד כחניכו של האלווארד. הוא שואף להמריא במקצועו, כפי שהבוס שלו נעזר בזמנו באביו, קנוט,  הגוסס כעת. הוא אינו יורד על ברכיו כדי לקבל את המלצת הבוס כתובה על שרטוטו. יש בו הדר ואצילות מכובדת, שנדירים על הבמה, ומקבילים לאצילותה של גילה אלמגור בכבישתה את יסוריה. שניהם מהווים ניגוד לתאומי המתפרץ כשמשהו או מישהו מעורר את זעמו, או לרוח הנעורים השובבה של הילה פלדמן, או לכאבו של יוסי כרמון המבקש לראשונה מחניכו שהפך לבוס, להעניק הכרה לבנו – מה שמעורר את הפחדים הסמויים של האווארד מדחיקתו מהשיא ומכתר "אלוף הבונים" ע"י הצעירים שבדרך.

    את עצות הרופא (אלכס אנסקי הכה תרבותי, שלוואי וכל השחקנים בארץ ובמיוחד השדרנים, היו הוגים את העברית כמוהו) הוא דוחה על הסף בגסות. תאומי בתפקיד זה נראה ונשמע צעיר בעשרים שנה מהמציאות, במשחק רצוף המשדר עוצמת רגשות מסובכים ונפתולי נפש כאלה, מהם סבל גם איבסן. תרגומה מנורווגית של ליזי עובד-שייה עדכני, לא נמלץ מדי, וכך הטכסט של איבסן חודר ללב כל אחד, אם הוא רק קשוב למילים ולמשתמע מהן.

    הצגה לא פשוטה, אלא לכאלה שהפסיכולוגיה של נפש האדם, ומה שחבוי בו וגורם למהלכיו, גם אם הם נראים מטורפים, מעניינים אותו. בנושא הפסיכולוגיה הקדים איבסן את פרויד, וכיום כולם מודעים לחשיבותה.כל האלמנטים המצויים במחזה שאיבסן כתב בערוב ימיו, כולם מוכרים וידועים ואינם דימיוניים. אפילו הקטע בו מתוודה תאומי/האלוורד על יכולתו להשפיע על רצונות אנשים שמולו בעזרת היפנוט במבט עיניו – אינו זר לו אישית.

    הצגה עילאית, שמעניקה תחושה של קצפת – הטוב שבטוב והמעולה שבמעולה שאפשר לחוות בתיאטרון. 

    בצילום העליון: גילה אלמגור ועודד תאומי.  

    בצילום התחתון: תמר קינן, יוסי כרמון וגיל ווינברג. 

     

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/3/11 18:03:

      ובכן: ראיתי את ההצגה אתמול. חייבת לסייג שראיתי מהשורה האחרונה באולם כך שיתכן ודקויות כמו הבעות-פנים נעלמו מעיני.
      הרעיון המרכזי עובר היטב. פחות התלהבתי מהמשחק. התחושה היתה של אינטלקטואליזצית-יתר. אולי אני תמימה אך אני עדיין מצפה לריגוש בתיאטרון ולא. לא רוגשתי גם לא במעט. (כן רוגשתי מהמחווה לעודד תאומי וגילה אלמגור בסוף ההצגה אך זה כמובן נושא אחר.) יוסי כרמון הרגיש לי כמי שעושה את תפקידו כמי שכפאו-שד. נכון, זה קשור לתפקיד אך זה לא התחבר לתפקיד.
      גילה אלמגור היתה אולי מאופקת מדי. לאישה עם רמות סבל כמו אלו שהובאו בהצגה קשה לדעתי לעצור ברמה כזאת את רגשותיה אלא אם כן מדובר בסוג של שגעון אך משחקה היה מאוד לוגי.
      עודד תאומי לא שכנע אותי. לא היה בו להט, לא היתה תשוקה. הוא העביר לי תחושת עייפות.
      היחידה שהיתה מחוברת לתפקידה לדעתי היא הילה פלדמן.
      גם אנסקי היה קורקטי מדי.
      בהצגה שעוסקת ברשעות, קנאה, תשוקה ולהט אינני מצפה לגושי קרח למרות שהמחזה נכתב על ידי נורבגי.

      בסך הכל הצגה בעלת פוטנציאל אדיר, בתקווה שהמשחק יקבל תפנית.

      ארכיון

      פרופיל