כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    King Ink

    ביקורות ומחשבות על מוזיקה שחשובה לי במיוחד, וגם על מה שמסביב

    בלב המאפליה: על "Bone Machine" של טום וויטס

    4 תגובות   יום שבת, 26/3/11, 01:39

    (הביקורת פורסמה לראשונה באתר השרת העיוור*

     

    הדבר הראשון ששמים לב אליו בהאזנה לטום וייטס, הרבה לפני הגיטרה, הפסנתר, כלי ההקשה, החצוצרות, הסקסופונים, המרימבות וההפקה הכסחנית - הוא הקול. הקול הזה - טחון, גרוס, מחוץ, מאולץ, צרוד. כשאני שומע את הקול הזה, האסוציאציה הראשונית שלי היא זאב. אדם-זאב התפרץ לו לאיזה אולפן הקלטות. מחרחר ומזיל קצף סמיך של כלבת הוא תופס מהר את האוזניות, ניגש למיקרופון ומקליט את עצמו. לפעמים זה יכול להיות בלדת פסנתר נוגה, כמעט שמאלצית, ואז הקול הזה מנסה, כמה שאפשר, להיות שקט ונוגה - ועדיין, בעל נוכחות וייחוד שאי אפשר להתכחש אליהם. לפעמים זה יכול להיות איזה קטע בלוז-קברט כזה שוייטס אוהב כל כך, ואז השירה היא אגרסיבית ולא נעימה לאוזן, כמו לשרוט בציפורניים לוח, כמו להתגלח עם סכין יפנית. זה יכול להיות אולי איזה קטע ספוקן-וורד שקט, סיפור לשעת לילה מאוחרת, ואז הזאב מתקרב כמה שאפשר למיקרופון ולוחש את הלחישות הכי מצמררות שתשמעו בחייכם. המנעד של הקול הזה - יללות, לחישות, זעקות, צרחות - והמנעד הרגשי שלו הם באמת משהו שאין לו שום אח ורע. אפילו קפטן ביפהרט הגדול, עוד קול-נייר-זכוכית ואחד מאבותיו הרוחניים של טום, לא השכיל לנווט דרך כל כך הרבה סגנונות ונקודות. 

    וייטס התחיל קריירה של 35 שנה בשואו-ביזנס כסינגר-סונגרייטר צרוד קמעה עם נטייה טבעית לג'אז בתחילת שנות השבעים. וייטס היווה, וזה כבר נהיה קלישאה שחוקה, מעיין מקבילה של סופרים מדור הביט ובייחוד צ'ארלס בוקובסקי (כן, אני יודע, בוקובסקי הוא לא בדיוק סופר ביט). וייטס כתב על הדלת האחורית של אמריקה ושל העולם, שר על זונות, ויסקי, על פנים לא מגולחות, על אנשים מקומטים ועייפים אחרי יותר מדי בירות בשלוש בלילה, על אהבות נכזבות של ארבעים שנה ועל מה לא, בעצם. וייטס התאהב בשירים של עצמו והחליט לנסות לחיות אותם. לצורך העניין הוא גמא נהרות של אלכוהול ושדות של טבק, והפך מצרוד עם קול נמוך למכסחת הדשא השכונתית. לאורך כל שנות השבעים הקפיד וייטס להוציא אלבומים בקצב של אחד לשנה, וזכה להערכה אומנותית מסוימת וכשלון מסחרי די סוחף. בתחילת שנות השמונים הוא פיטר את האמרגן שלו ועבר לחברת התקליטים "איילנד", שנתנה לו יד חופשית לשפוך את המוח הקודח שלו על פני הסטריאו של העולם הגדול, והוציא את אלבום המופת Swordfishtrombones. באלבום ההוא וייטס המציא את עצמו מחדש, בעיקר מוזיקלית - במקום ג'אז-בלוז של אחרי חצות, וייטס ערבב בלוז עם אוונגרד, קברט, פולקה, ג'אז, בלדות פסנתר נוגות עם המנונים עם גוון רוסי, והכניס הרבה כלי נשיפה, גיטרות שבורות ועקומות, כלים אזוטריים כמו באנג'ו וכינור סטורה (מעין כינור עם קרן מחוברת אליו) והרבה כלי הקשה ביזאריים עם סאונד של גרוטאות, שחלקם נוגנו ע"י וייטס עצמו. כך הפך וייטס לאביר הביוב, מלך המזבלה.

    ''


    וייטס, שבשלב זה לקח על עצמו את תפקיד המעבד והמפיק של המוזיקה המיוחדת שלו, תפקיד בו הוא מחזיק עד היום, שיכלל את הנוסחה המוזיקלית שלו וליטש אותה במשך השנים. אלבום של וייטס תמיד יישמע כמו משהו שכבר שמעת ממנו - ועם זאת הוא תמיד יכה בך באיזו המצאה חדשה שלו. עם השנים קרה לווייטס משהו מאוד חריג ואל-טבעי: לפי הדוגמה המקובלת, אמן בדרך כלל יתחיל את הקריירה שלו סוערת ונועזת ועם השנים ילך ויתרכך. לווייטס, למעשה, קרה ההפך המוחלט: הוא התחיל הכי רך שיש והיום הוא מוציא את יצירותיו הקשות ביותר. אלבום של וייטס הוא חוויה מטלטלת, קשה וטוטאלית. למעט כמה אלבומים בתחילת הדרך, אי אפשר לשמוע את וייטס ברקע. צריך להאזין לו. וייטס לא עושה חיים קלים; הוא עושה אלבומים ארוכים וכבדים. למען האמת, יש לי 14 אלבומים של הברנש, ואף אחד מהם לא מושלם. וייטס הוא אנטי-שלמות, הוא אוהב לכלוך ולו-פיי ולא יכול להוציא משהו מושלם מידיו. מכל אלבומיו, המדהים, המטלטל והכובש מכולם, בעייני, הוא Bone machine שיצא ב-1992.

    ב"מכונת עצמות" וייטס התעלה על עצמו: הוא לקח את כל הסיאוב, הרשע והזוהמה מעבודותיו הקודמות והקצין אותן, הלך איתן עד הסוף. מדובר באלבום מרושע: הטקסטים - שנכתבו ע"י וייטס בשיתוף עם אשתו, קת'לין ברנן, שותפתו הקבועה ליצירה מאלבום זה והלאה - עוסקים במוות, ריקבון, ניוון, ומציירים תמונה מייאשת ומיזנתרופית של אנושות במצב של פשיטת רגל מוסרית. זה אלבום רע. המילה "עצם" מופיעה כמעט בכל שיר, האווירה היא גותית וזה חידוש גדול אצל וייטס, והמוזיקה מצמררת מאי-פעם. "מכונת עצמות" הוא הישג בזכות המוזיקה וההפקה. בניגוד לרוב אלבומיו של וייטס, המכילים משתתפים רבים, כאן בחר וייטס לעבוד עם פרטנרים ספורים, לא יותר משניים-שלושה בכל שיר, כשבקטעים מסוימים הוא מנגן כמעט או בכל הכלים בעצמו. הסאונד המינמליסטי, העיבוד הרזה וההפקה המחורעת בשילוב עם הקולות המרירים והחומצתיים של וייטס נותנים הרגשה אמיתית של אלבום מהגיהנום.

     



    את המסע שלנו עם וייטס בתהומות הזוהמה האנושית אנו מתחילים בסאונד של כלי הקשה מוזרים. זה נשמע ממש כמו מישהו שמקיש בעצמות, ואכן וייטס, אשתו וטכנאי האלבום הקליטו את עצמם מקישים עם מקלות תופים על המדרכה ליד האולפן. השיר נקרא "Earth died screaming" וישר על ההתחלה, בלי רחמים, וייטס שופך בקול הזאב הלוחש את התובנות המפחידות שלו. אני בוחר לפרש את השיר כמין תיאור של יום הדין. וייטס תוקף את המאזין ואומר לו:" הגיהנום לא רוצה אותך, וגן העדן כבר מלא"; "היה רעם, היה ברק, הכוכבים נכבו והירח נפל מהשמיים". ואז וייטס מכפיל את קולו בפזמון החוזר המצמרר: "האדמה מתה צורחת, כשאני חולם עלייך". הוא עובר לשיר המרטיט והעצוב ביותר שהקליט, לדעתי, "Dirt in The ground". בשיר, בלדת פסנתר בליווי כלי נשיפה, וייטס שר באופן פשוט קורע לב, מין קול מאולץ ומיוסר, ללא ספק באוקטבה הגבוהה ביותר שהוא מסוגל להגיע אליה. והשיר עוסק במוות בצורה הכי אפלה ומדכאת שיש. וייטס שר בפזמון החוזר "הרוח בין עצמותייך הוא כל מה שיישאר, כי כולנו הולכים להיות פשוט לכלוך באדמה". וייטס שובר את כל האגדות והמיתיות: אין גן עדן וגיהנום, אין חיים אחרי המוות, אין משמעות לקיום.

    "All Stripped down" הוא אחד מהקטעים הבודדים באלבום שהם מהנים להאזנה; וייטס מאנפף ושר מצחיק מאוד, ושוב נוגע ביום הדין, כשהיום יבוא והרוח תצעק "I want you all stripped down!". בכלל, הרבה מאוד מהטקסטים באלבום נוגעים בדת ובתנ"ך. בשיר "Who are you" וייטס חורג מהנושא האוניברסלי ועובר לנושא אישי, על מערכת יחסים במשבר, בני הזוג בניתוק והוא שואל את אהבתו:" איך האקדח, התנ"ך וגלולות השינה שלך הולכים יחד? האם את עדיין קופצת מחלונות בבגדים יקרים?". אז עובר וייטס לאחד הפורמטים האהובים עליו, ספוקן וורד אפלולי, בקטע "The Ocean doesn't want me" , מעין מונולוג קצרצר על אדם המפנטז על טביעה. חזרנו למסלול המוכר.

    בשיר "Jesus gonna be here" וייטס הוא המאמין הפתי, ההדיוט והבור, שמאמין באמת ובתמים בביאת ישו ובגאולה, שכן "הייתי מאמין, הייתי טוב, מלבד השתייה - אבל הוא ידע שאשתה". כאן וייטס מרביץ מחווה אימתנית לאחד מאבות הבלוז, האולין וולף האגדי. "A little Rain", אחד משיאי האלבום, בלדת פסנתר קורעת לב ועור על ילדה שנרצחה באכזריות, מדגים עד כמה וייטס הוא בעצם רומנטיקן שמאלצי בכל הקשור להלחנה. הניגוד בין הלחן, השירה, גיטרות ההוואי והטקסט המזעזע הוא פשוט ענק. בשיר "In The Colosseum", ללא ספק הטקסט המחריד ביותר באלבום, מתאר וייטס דקדנס במיטבו, על ליל בידור בקולוסאום עתידני, נהרות של דם שנשפכים, זונות ערפות ראש, בקיצור - זוועה טהורה. חמוש בשירה החומצית ביותר בארסנל הקולות העצום שלו ובכלי הקשה מפחידים, וייטס מזעזע ביותר.

    ''



    בשיר "Murder in the red barn" מגולל וייטס אגדה אורבנית אפלה על רצח במכות גרזן באסם מקולל, אי שם באמריקה החקלאית והבורה, מלווה בבאנג'ו שבור ומזייף. ואז מגיעה אולי נקודת הפסגה של האלבום. "Black wings", שיא האפלה והרוע, סיפור של וייטס, בקולו הנמוך והמפחיד ביותר, על מלאך המוות או מקבילו האנושי המשוטט בעולם וזורע הרס ופורענות: "הוא ייקח עין תחת עין, שן תחת שן, כמו שאומרים בתנ"ך". ג'ו גור, גיטריסט האלבום וממלא מקום מארק ריבו, הגיטריסט הכמעט קבוע של וייטס, נותן סולו עקום וממיס, בעוד וייטס לוחש את שורות הסיום: "מבט אחד בעיניו, וכולם מכחישים שפגשו בו אי פעם". אני מוכן להישבע כי בשמיעה ראשונה של שיר זה, כמעט הרטבתי את עצמי מרוב פחד.

    כאמור,כמעט אף אלבום של וייטס אינו מושלם, וגם האלבום הזה אינו חריג. 16 שירים יש באלבום, ואחרי "Black wings", מס' 12, מגיעים ארבעה שירים חלשים בהרבה משאר האלבום. מכיוון שמדובר באלבום אדיר, חלק זה הוא יחסית זניח, אבל ראוי לציון בזכות השיר "I don't wanna grow up", בו וייטס, בקול מחוספס, מייבב באינפנטיליות שאינו רוצה להתבגר, והשיר האחרון שסוגר את פיסת מהאפליה הזו, "That Feel", שמעניין במיוחד בזכות שיתוף הפעולה והופעת האורח של מסייה קית' ריצ'ארדס, שתורם פה קצת גיטרות וקולות.

    מילים לסיום: טום וייטס באופן כללי אינו לבעלי לב חלש, ואלבום זה הוא על אחת כמה וכמה אינו מומלץ למתחילים. מי שמוזיקה גותית היא מנת חלקו, לעומת זאת, ירגיש כאן בבית. כך או כך, האלבום הוא חוויה מזוכיסטית כמעט, אך מאוד ייחודית. אני חושב שמדובר ביצירת מופת. מי שחפץ בטיול בצד האפל - שירוץ לשמוע. אדגר אלן פו היה גאה בווייטס על העבודה הזו, ואין ספק שמדובר בחובה. לא כולם יצלחו את האודיסיאה המייסרת הזו, אך המסע משתלם.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/3/11 08:05:
      http://cafe.themarker.com/video/1965676/
        27/3/11 08:01:
      אז אם כך נסו אלי את רוג'ר צ'פמן סולן להקת המשפחה. קול מעניין כאילו הוא שר תוך כדי דהירה על כרכרה בדרך משובשת: http://cafe.themarker.com/video/1965676/
        27/3/11 07:49:
      וואו,איזה ניתוח מעמיק. כתוב מצויין. Bone machine הוא אחד האלבומים האהובים עלי. אהבתי את דימוי האדם זאב, או אולי הייתי מוסיפה נגוע בכלבת:-) אני קצת לא מסכימה לגבי הנגישות של וייטס. לקח לי שנים להבין את זה אבל אני חושבת שבניגוד לרושם הראשוני, רב האלבומים הגדולים שלו מאד נגישים בעיקר כי הם סקסים, נשענים על מסורות בלוזיסטיות ובעיקר על קול אדיר ומלא אופי. רתיעה ראשונית ממנו היא כמובן מובנת. שוב, כתוב נהדר.
        26/3/11 10:33:
      בעקבות הביקורת יצא לי לשמוע באמת קצת קשה לשמיעה בהתחלה אבל מעניין

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      יוחאי וולף
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין