כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    orenjada

    רק לרשום את מה שאני חושב, לכך הבלוג נועד ולכך הוא משמש. טונה של טלוויזיה, הרבה קולנוע, קצת שטויות מסביב ועוד פחות מכך על הכול ועל כלום. מי שרוצה שיחזור, מי שלא לא. אין הרבה מקומות בהם אפשר לפרוק את מה שאני חושב בלי לדפוק פרופורציות, בינתיים נוח לי. אהבתם תחזרו, לא אהבתם אל. לא באתי להוכיח כלום לאף אחד או לגרום לאחרים לראות "מה ומי אני באמת", כולה בלוג על הכול ועל כלום. אני אוהב לכתוב, זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טיפה יותר. אה, ואם אני לא כותב בקצב יותר מהיר או אפילו יותר מדי שטויות אז אל תהססו להזדיין בסבלנות או מינימום להגיב. ביי בינתיים

    0

    כוכב נולד 9, פרקים 6-7 - ביקורת

    ביקורת על כוכב נולד 9, פרקים 6-7 - ביקורת

    כוכב נולד 9, פרקים 6-7 - ביקורת

    0

    טלוויזיה  

    0 תגובות   יום ראשון, 24/4/11, 14:41

    פרק 6

    כשטמירה ירדני ושות' שומעת שמועה שיש חיילים שיודעים להילחם ולשיר באותה הזדמנות היא קופצת על ההזדמנות וישר חותמת על הפאס שיטיס את עדר השופטים שלה לברור אותם אחד אחד, לא צריך הרבה נציגים מצבא ההגנה לישראל כדי לגרום לנבחרת העונה כמה שיותר מגוונת, אחד או שניים או גג ארבעה זה מספיק. ההבדל העיקרי בין אודישנים של חיילים לתיכוניסטים הוא קודם כל סוגי השירים, החיילים משתמשים הרבה יותר בשירים שמנגנים על הרגש וההוויה הישראלית והתיכוניסטית לרוב משתמשים בשירת קאלט כמפתח לעונה, וזה בלי לדבר על המתמודדים שמגיעים אחרי הצבא ומשתמשים בחוכמת חיים (וגם זה רק בערך) כדי לירות לשופטים בצרור את מיטב גרונם.

    כשמתחילים עם חבורה של חיילים המתגוררים בבוץ לתחילת שני פרקי האודישנים האחרונים הדרך היחידה לגרום להפקה לא לחטוף כאפה מהחזרה למצב מדים היא להעביר את המתמודדים כמה שיותר מהר קדימה, על ההתחלה להעביר את המתמודד הראשון (או לפחות אחד שהראו לנו שעבר כדי לחסוך זמן) ולברוח דוח לארוחת צהרייים, למרגול מקרקרת הבטן, צביקה הדר מרגיש יותר מדי בבית כי הנשכחות מועלות במוחו שנייה אחרי שנייה, וזה בלי מילה על מסיקה המרחרחת את הפוטנציאל מהר האדם שיכול לקנות תקליטים שלה אם היא תחליט לשים סטוק אלבומים בשקם. ראשון עלה רותם כהן, שר אמיר דדון, הראה שהוא יכול לעשות חיקויים כמו שירה ועל הדרך נכנס לתחרות בה כל מה שהוא יוכל לעשות בהמשך זה להפסיד, בהתחלה או לקראת האמצע, אם הוא בכלל יעבור את השלב הבא. ואז עברו בסיס, כי יש כנראה הקצאה רק לבן אדם אחד כל פאזה, אליעד מלכי קיבל תשומת לב מוגזמת כי לתת כאפות ולשחק קדאווה על עורף של ילד בתיכון הופך להיות הרבה יותר גרוטסקי כשאתה בצבא, הפוטנציאל לשמיכה באמצע הלילה הרבה יותר גדול, ואני מאמין שהוא יגלה את זה בהמשך השירות אם הוא לא גילה את זה כבר לפני כמה שבועות. בבסיס הבא העניינים מתקדמים, מקבלים את יהונתן באשר ממצה פוטנציאל להשתמש בחטוף הישראלי הנוכחי, כותב שיר מנקודת מבטם של בני המשפחה של גלעד שליט, הוא רק שוכח להכניס סטירה לשופטים על הדרך כדי שיעבירו אותו הלאה, ואז יורם חי אלעזר שהקול שלו כנראה לא יתחלף לעולם שר רך, אולי אפילו רך מדי, הרוויח כרטיס כניסה למאה שיועף הצידה ברגע שהוא יצטרך להתמודד עם עוד כמה עשרות ששרים באותה רמה, וכך סוגרים את מצב שריון שתיים, להעביר חייל רק כדי למצות את הניגון על הרגשות.

    אצל חיל האוויר המצב יותר פשוט, ליזי יצחק שרה יפה ואפילו מאוד יפה את השיר שהכי בועט לאנשים בפרצוף, עם קצת סייגים ממצב מסיקה/מרגול היא מקבלת הזדמנות להראות שהיא תוכל לעשות שירים קצת אחרת בהמשך, ובוא נדבר גלויות, אם היא לא הייתה עוברת הלאה אז גם יש אחרים שלא היו אמורים לעבור קדימה, כי עם מניירות או בלעדיהם, היא הרוויחה לפחות עוד מקום אחד לתחנת אשקלון דרום. לגבי בן כהן האודישן היה קצת יותר אטרקטיבי, כי כשלוקחים בן אדם שברור שאין לו מודעות עצמית והוא הכי בוסר שיש, הוא עוד עלול להפתיע, אז הוא כן הפתיע אבל לא הצליח לעשות בית ספר, וחבל, כי אם הוא היה חושב על דברים לפני הוא אולי לא היה טורח לעלות לשופטים, כי יש מיני פוטנציאל, למרות שהוא היה אחד הגרועים העונה ראו שלפחות לעומת שאר המתמודדים שרק באו "להראות מי או מה הם" אצלו החוסר מודעות יצר קונוטציה קצת אחרת, כזו אחת שאם קצת לימודי איכות הגרון היה יכול לעשות סרט אחר. אצל נטע בראל הסרט הוא שוב אחר, כי אם לוקחים שירים שסוחפים אין פלא שאפשר לעשות אותם יפים להאזנה, אבל האוקטבות של הקול שלה עשו רק טוב לשיר, למרות שהשיר עצמו הוא קלאסיקה בפני עצמו, היא רק חייבת אבל חייבת לשלב הבא לא למתוח את המילים יותר מדי גבוה, זה נשמע טיפה מאולץ מדי, למרות שמסיקה טענה בקלות שהמנעד היה יפה מדי. על אלעד אפללו בקלות היה אפשר לוותר, איזה בזבוז של זמן מסך, עד עכשיו אני בטראומה. והחיילים שלו יוכלו להעיד בקלות שלהתייחס באופן רגיל בהמשך השירות יהיה אחד הדברים שיהיה להם הרבה יותר קשה לעשות. על תמר ארז אין יותר מדי מה לרשום כי היה משהו מאוד מעצבן בזמרה שלה, קשה לי להצביע בדיוק על מה אבל היא הזכירה לי ענבים שמועכים אותם ויוצא מהם קווץ, אין לי דרך להסביר איך, בעצם השופטים הסבירו את זה לבד. טל פינחס הובא לנו לגובה האוזניים בכוונה בתור האודישן האחרון, כי מהצליל הראשון החייל הפיק מהפה שלו היה משהו ברור, מניירות לא תמיד חייבים לבוא רע, הוא הזכיר לי אישית איך קול של רוקיסטים יכול להישמע אם מתכננים אודישן עוד לפני שעולים להופיע.

    פרק 7

    אחרי כמה שבועות ארוכים של אודישנים ברורים פחות או יותר גם החרא הזה הגיע לסיומו, תוכנית אודישנים אחרונה שמביאה לנו בגובה העיניים כמה פדחנים אנשים יכולים לצאת עם מביאים להם הזדמנות לעשות פרצופים למצלמה ופאדיחות שהם ובני משפחתם, במיוחד לפסח, לא ישכחו כל החיים. ראשונה לירון איצקוביץ מעלה למרגול את הסעיף, עוד לפני שהילדה התחילה לשיר וקיבלה ברקע את רדיוהד ועוד בחרה לשיר איגי וקסמן בדרך אחרת, מרגול כעסה עליה עוד לפני שהיא התחילה לשיר וחבל, אבל לירון יודעת לשיר ועושה את זה בדרך אחרת ששמענו (לפחות מהאודישנים העונה), אחת שיכולה לשחק עם הסגנונות שירה, והיא יצאה אחת הסיבות שיש אנשים שעוברים לנבחרת ויש כאלו שמקבלים הזדמנות רק כדי לעוף בשלב ב'. לגבי אורי ברסלר צביקה הדר הרשה לעצמו לשאול איך האפרו יושב לו בבית שחי אבל שכח לשאול על מקומות מוצנעים יותר (וטוב שכך), לגבי השירה הסרט קצת אחר, סוג של שילוב בין חיים משה לבועז שרעבי בלאי, אני לא מבין איך המליצו לו ללכת, ברגע אחד הוא הוריד את המוטיבציה העתידית לעובדי מקדונלד'ס ללכת לאודישנים עתידיים. מעדי כהן (AKA קרח) דווקא היו ציפיות אחרות, אין הרבה מתמודדים שהולכים לאודישנים מתוך מטרה לעשות שירה אחרת, והוא בא וכתב ועשה וניסה, בראפ לא צריך לדעת אלא יותר להעביר סיפור עם על ההטעמה בדבר, חבל לי שעדיין לא יכולים לאכול ראפרים בתוכנית מוזיקה ישראלית, אבל אין ברירה, כי מה שההפקה רוצה זה מה שההפקה מקבלת. קרן כהן שרה ביוונית כדי להראות איך שרים בצורה שונה מסרנגה בעברית, קנתה לעצמה מקום על הדרך אל המאה בצורת חורשת האקליפטוס בשפה זרה ויצאה בתור הראשונה שלא הוציאה מילה בעברית כדי להיכנס לנבחרת, מסתבר שיש גם דברים כאלה.

    הפדחנים הפרק קיבלו פינה משלהם, מין מיני תוכנית בה יש להם הזדמנות לקבל תשומת לב נוספת על עשרות הפעמים שהם כבר קיבלו יותר מדי פעמים, נכשלתם פעם אחת אז סבבה, סבב שני עוד איכשו מצחיק, סבב שלישי בא לך לזרוק משהו על הטלוויזה. אבל מה קורה כשחוזרים לתוכנית רביעית-חמישית-שמיטנית ותשיעית, מראים איך אנשים לא מוותרים למרות שאומרים להם לא. למרות שמאות אנשים בארץ ובגולה כבר הודיעו חד משמעית שהם חייבים להקליט את עצמם ולהקשיב עד כמה שהם גרועים או מינימום יכולים רק ואך ורק לשיר במקלחת, כי אין דרך אחרת, חייבים לגרום לגרועים להבין כמה הם גרועים, ואם לא להם אז לאהובים/בני המשפחה, כי זה גם חלק מלדעת להיות כנה, להעביר בבוטות את מה שהאפרכסת מסרבת לקבל. ובלי שמות כי כמה תוצאות בגוגל יכולים אנשים שלא יודעים לשיר בתוכנית זמרה לקבל.

    את מלי שלום היה כיף לראות והיה עוד יותר להקשיב, כי זה קל לקבל מתמודדים שונים מאחרים כי העין אוכלת אותם בצורה הכי טובה שאפשר, וכשמצרפים לכל המכלול הזה צורת שירה קצת אחרת יכול לצאת מזה רק טוב. בליינד לנבחרת, בליינד להמשך הדרך, ואם לא ההפסד כולו שלנו. את שמואל לדאני לא ידעתי איך לאכול, היה יותר מדי ניגוד בין יכולת השירה למראה, זה אולי מה שהפיל אותו בסופו של דבר, גם העובדה שהשמיעו לנו רק עשירית אודישן עשתה את שלה, אבל זה לא אומר שהוא לא היה יותר טוב מכאלה שכן עברו למאה, ניחא, את שלו הוא ניסה. את ציון חורי היה יותר קל לאכול, היהודים בא תמיד חלק באודישנים, ולרוב גם מצד כאלה שלא יודעים לשיר, מזכיר קצת את חובי סטאר רק בלי המניירות, איך שהוא יתמודד עם המשך הדרך זה כבר סרט אחר, כי עדיין לא ברור לאן הוא יכול לקחת את הגרון שלו. דודי בר דוד הרוויח בקלות את המקום שלו אל המאה, אין כמו לקחת שיר יפהפה, לשיר אותו בקול צרוד (לעומת טונה של מתמודדים אחרים), להכניס אליו גיטרה ולהוכיח מול אולם מלא בקהל כמה דברים שהיו יכולים לצאת כל כך גרוע נשמעים כל כך טוב, קל להתחיל לנתח איך הנבחרת העונה מתחילה להתקבץ, יש שם כמה קלאסיקות וכמה אנשים שיעופו מוקדם, אבל בינם ובין עצמם ובייחוד בתוכן יש כמה אנשים שהולכים לעשות בית ספר לשאר. לגי יוסי יוחננוף היה לי פלאשבק ליניב רוחן מהעונה הנוכחית של הישרדות, אפילו אחד לאחד, וזה מסביר הכול. היו עוד כמה אודישנים ברדיו שלא היה קל להאזין להם, אפילו אלו שכן איכשהו אפשר היה לאכול, אחת נפלה למאה רק בשביל שיהיה יותר קל להיפטר ממנה בהמשך. ורד מושקובסקי נראתה קצת עייפה, אך אם מתנתקים לרגע מהפרפורמנס הטלוויזיוני ורק להאזין הדברים נשמעים אחרת, עוד אחת שמביאה משהו אישי וקונה לעצמה מקום בתחרות עם הקראה למופת של מילים שהיא בעצמה ישבה וכתבה כמה ימים לפני האודישן, אם מצרפים לזה את העובדה שיש לה קצת פעמונים (קלילים, רק קלילים) בשיר, בלי להתייחס לשיר עצמו, אז יש מצב שעוד נשמע ממנה דברים טובים בהמשך. ולאודישן האחרון העונה הגיעה מישהי שאיכשהו אני מכיר, וכדי לא לחטוף מכות מאבא שלה כל פעם שאני אראה אותו אני חייב להיות אובייקטיבי, לפחות איכשהוא, תמר לקחה שיר, קנתה את השופטים, קנתה את האוזניים, קנתה לה מקום במאה (אם לא יותר מכך) ועוד איכשהו הצליחה לשמור על פאסון, על מופנמות קטנה כזו שתופסת את המאזינים בבטן, ואם הביקורות באתרי האינטרנט האחרים גם מפרגנים לה בתור המתמודדת שעוד תפתיע בהמשך, ועוד אחת שיצרה מומנטום מתוך האודישן האחרון העונה קיבלה את הכבוד כדי לסגור את המאה אז כנראה יש דברים. רק שנה שעברה ישבתי עם בני משפחתה בארוחת ראש השנה והילדה לקחת גיטרה ועשתה לנו הופעה לייב וכבר היה שקוף שמהילדה ייצא משהו, כולה בת 16, אבל עושה בית ספר למתודדים שיותר גדולים ממנה בעשור אם לא יותר.

    רק דבר אחרון לסיום האודישנים חייבים לרשום, לפחות העונה אין לנו לא אור גלעדי ולא כפיר אוחיון, לא הייתי מסוגל להתמודד עם זה שוב, אה כן, ויכול להיות שההפקה אשכרה פרסמה לגבי המחנכת מאחד מפרקי האודישנים הקודמים שהמורה/מחנכת כבר לא מועסקת בבית הספר, מעניין לדעת עם הפיטורין של מורה ומחנכת בישראל התרחשו לפני או אחרי הפריים טיים.