כותרות TheMarker >
    ';

    דיאלוגים עם ברוס

    מי פותח בלוג היום? מי שמחפש אלמוניות לשנוא. דיאלוגים עם ברוס על הבלי העולם הזה.

    40 שנה ל-Ram, האלבום הטוב ביותר שאתם (עדיין) לא מכירים

    1 תגובות   יום שלישי, 17/5/11, 15:46

    (להאזנה רצופה לאלבום: http://www.youtube.com/watch?v=0P_HKQGq730&playnext=1&list=PLC16C594E280A0BD5 )

    הסיפור מוכר: ארבעה נערים ליברפולים מוחתמים על ידי EMI בלונדון, מוציאים תקליטי רוקנ'רול שמכילים בעיקר גרסאות כיסוי, מצליחים בבריטניה, כובשים את אמריקה, מתחילים להוציא אלבומים מקוריים, מוכרזים כתופעה תרבותית, נוסעים ברחבי העולם, מסתכסכים, מפסיקים להופיע, מוציאים תקליטי נכס-צאן-ברזל, מסתכסכים, מקימים חברת הפקות, נכשלים מסחרית, מסתכסכים, מקליטים תקליט, מסתכסכים, גונזים תקליט, מקליטים את האלבום הטוב בהסטוריה, מתפרקים.

    אבל מה קורה אחר כך?

    עבור חובבי ביטלס מסורתיים הסיפור נגמר כאן. ארבעת המופלאים לא שבים לנגן יחד, אפילו לא נוכחים כולם באותו החדר, ומרגע רציחתו של ג'ון לנון ב-1980 גם ברור שכל תקווה נואשת לאחד אותם סביב מטרה אחת (אפילו סכום כסף גדול מאוד) נגוזה.

    מעריצי האריסון יגידו שפספסתם בגדול: ב-1970, קצת אחרי שהלהקה מתפרקת סופית, האריסון מוציא אלבום משולש, מופתי, בהפקתו המגלומנית של פיל ספקטור: All things must pass. הצלע המקופחת בביטלס מקבלת את הבמה המגיעה לה ומציגה תוצאה מפעימה.

    סוגדי לנון יטענו שהטוב עוד לפנינו: מנהיג הלהקה בשנותיה הראשונות, שחש שהבכורה נלקחת ממנו לקראת הסוף, מיהר להקים להקה נוספת, הפלסטיק אונו באנד, ומגובה בשני נגנים נוספים מלבדו (ויוקו, כמובן), הוציא את אחד מעמודי התווך של הרוק האלטרנטיבי, הרזה והקשוח: John Lennon/Plastic Ono Band. ומיד אחריו, Imagine, ההמנוני והנגיש יותר.

    מעריצי רינגו, טוב, אין כאלה.

    ואנשי מקרטני, האדם שפירק את הלהקה באופן רשמי, ישתקו לרוב. הם יחייכו עמוק בלב, יזמזמו את "Monkberry Moon Delight” וידעו שהסוד האמיתי שמור עמם: האלבום הטוב ביותר שאף אחד לא מכיר. הגיע הזמן לחשוף אותו.

     

    --

     

    במסיבת העיתונאים שבה הודיע על פירוק הלהקה, מצא מקרטני לנכון להודיע גם על הוצאת האלבום החדש, שנקרא בשם המפתיע "McCartney”. כיאה לאמן שבדיוק התאכזב משיתוף הפעולה ארוך השנים שלו עם שלושת חבריו, מקרטני יצר את האלבום לבדו. הנגינה בכל הכלים וכל עבודת האולפן הופקדו בידיו, ולכן האלבום נשמע בדמותו: מתקתק, מעט מהורהר, מאוד אישי. ההצלחה הייתה חלקית.

     

    לאחר הוצאת אלבום הבכורה, מקרטני פנה לאפיק אחר לגמרי. הוא ניסה, והצליח, ליצור אלבום פופ-בלוז-סול, בהשתתפות נגנים אורחים, אך בפיקוד מלא שלו ושל אשתו ושותפתו החדשה, לינדה. הם כתבו יחד שירים, בחרו יחד את הנגנים וניהלו יחד את ההקלטות. חוסר המעורבות של הנגנים האחרים בהפקה היה מוקפד עד כדי כך, שהם הוקלטו לרוב כאשר הם אינם יודעים לצורך מה הם מוקלטים – הם שוכנעו לחשוב שפול ולינדה ישתמשו בתוצרים לצורכי ג'ינגלים לפרסומות או פסי-קול לסרטים.

    התוצאה נשמעה אז, ועודה נשמעת היום, רבגונית וצבעונית. פול ולינדה מקרטני, כפי שהם חתומים על עטיפת התקליט, יצרו בלי לשם לב את האינדי-פופ ואת הL.Q., טכניקת ההקלטה הנסמכת על הקלטות שאיכותן ירודה באופן מכוון. הבסיסט של הלהקה המשפיעה בהסטוריה ואשתו (המפורסמת הרבה פחות מיוקו, אשתו של אתם-יודעים-מי) יצרו ז'אנרים חדשים של מוזיקה, ובתוכם שירים נפלאים ומגוונים, והצליחו אף לשזור הכל בנושא אחיד לאורך האלבום כולו: האייל, המופיע על עטיפת התקליט וששיר על שמו מופיע פעמיים (!) בין שירי האלבום. אתם מוזמנים להאזין – לא תתאכזבו.

     

    האלבום מתחיל בשיר "Too Many People”, שיר רוק כעסני ומחאתי, המכוון בעיקר כלפי ג'ון ויוקו (“לקחת את הפריצה שלך וחלקת אותה בין שניים") ומוחה כלפיהם: "מטיפים... אל תתנו להם לומר לכם מה אתם רוצים להיות".

    ההמשך מגיע ללא הפסקה, מיד בסיום הפייד-אאוט של השיר הראשון: “3 Legs”, בלוז על חיות כרותות רגליים, בעל לחן קליל וסוחף וליריקה סתומה (או אולי, בעצם, התגרות נוספת בג'ון?). “Ram On”, השיר השלישי באלבום, הוא שיר הנושא המוזר, מעורר תהיות ונטול נקודת אחיזה – נכנס באופן מפתיע, כאשר הטכנאי נשמע מבקש ממקרטני להתחיל לשיר, ויוצא בפייד-אאוט לפני שהצלחנו להבין מה פול רוצה מאתנו. אך אל דאגה, אנחנו נתקל בו גם בהמשך.

    השיר "Dear Boy” הוא על תקן "השיר העצוב" של האלבום: הוא פונה אל גבר שלא הבין מהר מספיק איזו בחורה הייתה לו בידיים. אך מעבר למוזיקליות המתקתקה והמלנכולית של מקרטני, מדובר בהזדמנות פז לפגוש באחד הביטויים הקיצוניים של טכניקת ה"Low Quality” - בתחילת השיר נשמע פול כאילו הוא שר ומנגן בפסנתר דרך הטלפון. בשמיעה ראשונה עולה הרצון לבדוק את איכות האוזניות או הנגן, אך לאחר כמה שניות נכנס צליל תיפוף איכותי הרבה יותר, שהופך את חווית ההאזנה לביזארית, כאילו הצבעים הלא נכונים הם המודגשים בתמונה. לאט-לאט נאספים צלילי כלים וקולות איכותיים נוספים ומכסים על הקול הראשי והפסנתר, הממשיכים להישמע ירודי-איכות עד סוף השיר.

    אם רצונכם בחוויה סכיזופרנית, השיר "Uncle Albert/Admiral Halsey” הוא הבחירה הנכונה בעבורכם. הסינגל המצליח ביותר מהאלבום מתחיל כשיר התנצלות שקט בפני הדוד אלברט וממשיך לאטו לתוך שגעון מוזיקלי שטותניקי שונה לגמרי. השיר בנוי, ושמו מרמז על כך, משני שירים שונים (או אפילו יותר) ומזכיר מאוד את חיבורי הקטעים המוזיקליים שעשו הביטלס בסוף דרכם (כדוגמת "You Never Give Me Your Money” המורכב משלושה חלקים שונים לחלוטין).

    לאחריו, מגיח לתוך הפייד-אאוט של השיר הקודם (תופעה שהיא מוטיב חוזר באלבום) מגיע שיר רוק/בלוז שטותניקי נוסף: “Smile Away”. המילים, המתייחסות לריח רגליים והבל פה שניתן לחוש אותם מרחק מיילים, ממש דורשות את הלחן הרוקיסטי המובנה, והוא בתורו סוחף לריקוד פרוע.

    בין שיר פרוע אחד למשנהו, בוחר פול לתת מקום לשיר קאנטרי. אפילו שם הסוגה מוצא את דרכו לשם השיר "Heart of the Country”, המתאר את רצונו של פול בבית בליבה שוקק הדשאים והאנשים הקדושים של הארץ. היכולות הקוליות שלו כזמר קאנטרי באות לידי ביטוי כאשר הוא שר, תו-לתו, על גבי הסולו של השיר.

    השיר המופרע, המוזר, והמגניב ביותר באלבום, הוא ללא ספק "Monkberry Moon Delight” הריף שלו, שנוחת על המאזין מהרגע הראשון ונותר באזור לאורך השיר כולו, מדבק לחלוטין, והקול הצורח של פול מסרב לעזוב את האוזניים גם לאחר שבועות. אפילו קולות הליווי של לינדה, שלאורך האלבום מאיימים להחריב יותר מאשר להוסיף, קולעים כאן בדיוק לנקודה הנכונה וגורמים למילות השיר הביזאריות לחלוטין (תעמולה פרו-צמחונית?) להישמע ביזאריות עוד יותר. גם ליין הבס, אולי הפשוט ביותר שמקרטני ניגן בחייו, נשמע פתאום משמעותי כאשר לקראת סוף השיר נשמע האלתור הקולי הנפלא של פול מעטר את הכלים המנגנים תחתיו בנוקשות ותבניתיות.

    שני השירים המגיעים לאחר מכן הם הנקודות החלשות באלבום. “Eat at Home” ו"Long Haired Lady”, גם אם הם מתנגנים לאיטם בראש לאחר ההשמעה, הם יצירות אהבה פשוטות מפול לאשתו, ונשמעים כמו ההמשך הכפוי של "Lovely Linda” מאלבום הבכורה של מקרטני (אפילו את השיר הזה, הפותח את האלבום, קוטע מקרטני בגל צחקוקים בלתי נשלט). ברגעים החלשים הללו מגיעים קולות הליווי של לינדה לשיאם השלילי, וגורמים לך לתהות האם יוקו אולי עדיפה בכל זאת.

    ולאחר הנקודה החלשה הזו, מחזיר אותנו פול בכוח לקו הרעיוני של האלבום: השיר "Ram On” מופיע שוב, נכנס בפייד-אין, כממשיך את ההשמעה הקודמת, אך הפעם מסתיים בזליגה לתוך שיר אחר (בהאזנה מוקפדת ניתן לשמוע שמדובר ב "Big Barn Bed”, מהאלבום העתיד-לצאת Red Rose Speedway של ווינגס, להקתו של החדשה של מקרטני). עדיין לא ברור מה פול מנסה לומר לנו.

    ולגראנד פינאלה, השיר המפואר באלבום, החותם את יצירת המופת: “Backseat of my Car”. השיר הסבוך אך המרגש הזה נוזל בין כל חלקי האלבום, כמסכם אותם: דרך כלי הנשיפה וכלי המיתר, הגיטרות הבלוזיות, ההברות חסרות הפשר הנמשכות על הסולו, הזעקות הרוקיות, וכמובן, המתקתקות המקרטנית שבלעדיה אי אפשר. הזעקה של פול "We believe that we can't be wrong” משכנעת עד כדי כך, שג'ון היה בטוח שגם היא מופנית כלפיו ( מחשבה שגויה: הנמען של השורה והשיר כולו הוא בעלה הקודם של לינדה מקרטני). גם לאחר האקורד המסיים של השיר והאלבום, קורץ מקרטני לתעלולים הישנים של הביטלס וחוזר לקטע קצר של התפרעות רוקיסטית והברות חסרות פשר. ופייד-אאוט. זהו.

     

    האלבום Ram, שחוגג 40 שנה, נשמע גם היום טרי לחלוטין, מלא רוח נעורים וחדשנות יצירתית. מלבד המצאת הסוגות שהוא גרר, הפופ העצמאי והאיכות הירודה במכוון, כולל האלבום שירים נפלאים וממכרים שיגרמו לכם לחזור אליו בכל פעם בציפייה, שתתמלא, לשמוע עוד רובד. לי לא נמאס. אני מקווה שגם אתם נהניתם.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/5/11 13:06:
      מסכים עם הכל: תקליט צבעוני ורבגוני ברמות הגבוהות ביותר. ובאמת הקדים את זמנו בסגנון ההפקה lo-fi. מקרטני הוא גאון אמיתי.

      ביקורות נוספות

      עדיין לא התפרסמו פוסטים בבלוג הזה.

      ארכיון

      פרופיל

      גילדיקמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין