אזהרה: הספר הבא מיועד לילדים רגישים במיוחד!

"יומן אמיתי לגמרי של אינדיאני במשרה חלקית" הוא אחד מספרי הנוער המקסימים שנכתבו לאחרונה. זהו אינו "יומנו של חנון" (וכבודו במקומו מונח) לילדים בוגרים יותר אלא יומנו של חנון לילדים נבונים יותר שמבינים הומור ואוהבים ומסוגלים להתרגש מספרים. במרכז הספר עומד ג'וניור, נער אינדיאני רגיש (בתרבויות מסוימות יקראו לו הומו), מצחיק, חכם, מוכשר, כנה, עם מספר קל של בעיות בריאותיות כמו אפילפסיות, גמגום, עודף מים בגולגולות ומראה לא דון דרייפרי* בעליל. כפי שניתן להניח נקודת ההתחלה של ג'וניור היא די גרועה, אפילו מאוד. נוסף על הכול הוא גם גר בשמורת אינדיאנים ענייה שבה רוב התושבים שותים את עצמם למוות ורעבים תמידית, יש לו רק חבר אחד שמחליט לא לדבר איתו בתחילת הספר והוא מאבד הרבה אנשים מסביבו. כשאני מדברת על מאבד אני מתכוונת לזה, לפחות שלושה אנשים שקרובים לג'וניור מתים בספר הזה, כל אחד מהם קשור בעקיפין או במישירין באלכוהול. אז מה כל כך מקסים בספר הזה? כי זה לא עוד ספר על עוני, ילדות עשוקה ואכזריותה של הילדות, אלא ספר שמלא באופטימיות והומור. לג'וניור יש את שתי התכונות הכי חשובות בבני אדם- מודעות עצמית גבוהה וחוש הומור. בעזרת ציורים מקסימים וכתיבה כנה הוא מצליח להעביר את רגשותיו בדרך נפלאה ולבטא את עצמו בצורה שמחממת את הלב. דוגמאות? בבקשה:

אחרי שג'וניור רב עם חברו הטוב הוא כותב: "הלב שלי נשבר לארבע עשרה חתיכות, אחת על כל שנה שראודי ואני היינו החברים הכי טובים. התחלתי לבכות".

הנה קריקטורה שג'וניור צייר על מנת לבטא את מצבו (הספר מלא בכאלה):

אם לדבר על עלילה אז מדובר בנער אינדיאני שמחליט לעזוב את בית הספר של השמורה ולעבור לבית הספר של ילדים לבנים בעיירה קרובה כדי לא להתקע בשמורה. החלטה שלו מתקבלת בצורה מאוד לא אהודה בשמורה וחברו היחיד רואה במעשה הזה בגידה ולכן הוא מפסיק את החברות שלהם לאלתר. בהתחלה ג'וניור סובל בבית הספר החדש אבל מאוד מהר הוא מגלה שהוא חכם יותר מרוב הילדים שם. הוא מצליח להצטרף לנבחרת הכדורסל ולבלוט בה ובדרך לא דרך הוא אף משיג לו חברה "שווה" (למרות שהוא טוען שהיא לא באמת אוהבת אותו ואיתו רק כי הוא אינדיאני- מודעות עצמית אמרתי כבר). אבל כמו שזה לא ספר על ילדות עשוקה כך זה גם לא ספר על החלום האמריקאי. גם אחרי שהוא מצליח להשתלב בבית הספר, תמיד קורים לו דברים נוראים בדרך, הוא מאבד את אחותו, את סבתא שלו וחבר קרוב של המשפחה ולרגע לא מפסיק להתגעגע לחברו הטוב מהשמורה. בשלב מסוים הוא נכנס למאניה דיפרסיה ("הייתי מסוגל בקלות להרוג את עצמי, להרוג את אמא ואבא שלי, להרוג את הציפורים, להרוג את העצים ולהרוג את החמצן באוויר"- כן, שכחתי לציין שהוא גם קצת דרמטי לגילו). אבל גם מהדיכאון הוא יוצא בדרך חיננית ומיוחדת (הוא מתחיל לעשות רשימות של רגעי האושר בחיים- רואים איזה חמוד הוא?). ג'וניור לרגע לא שוכח מאיפה הוא בא ולרגע לא מנסה להיות מישהו אחר והוא גם לא צריך. אם יהיה לי ילד, אני רוצה שיהיה לו את האופי של ג'וניור. אין לי ספק שילדים צריכים ללמוד משהו מהכנות המפתיעה שבה הוא מתאר את רגשותיו ולקחת ממנו כל מה שהם יכולים. 

אם כך, אז מה ילדנו למדים או נחשפים אחרי הקריאה בספר הזה?

-  להיות רגיש זה שולתתתת!

-  הומור עצמי זה דבר משובח.

-  ביטוי עצמי זה חשוב.

-  סבלנות וקבלת האחת.

-  תקרא תצליח.

-  אלימות יכולה להיות דרך להשגת דברים.

-  אוננות זה טבעי וגם עליה אפשר לדבר- ג'וניור מציין באחד הפרקים הראשונים שהוא אוהב לאונן.

-  התרבות האינדיאנית וההבדלים בינה לבין התרבות הלבנה.

-  גזענות ואפלייה.

-  הפרעות אכילה.

- החיים הם לא פיקניק.

ולמי הוא מיועד?

-  ילדים בני 13 ומעלה עם חיבה יתרה לספרים. רצוי שהם יהיו רגישים ומקסימים עם חוש הומור ושתהיה להם גם קצת הבנה חברתית ( בספר מדובר הרבה על גזענות ואפלייה).

-   מבוגרים כמוני שאוהבים לקרוא ספרי ילדים. 

*דון דרייפר- גיבור הסדרה מד מן, תעשו גוגל ותבינו.