אמש צפיתי בהצגת תיאטרון הבימה מונוגמיה. רמי הויברגר ביים ומשחק באחד התפקידים הראשיים. התפקיד שהוא משחק מאוד מזכיר את תפקידו כ'קרמבו' במבצע סבתא, אבל לא מצחיק כל כך, מאד רחוק מ'הבורגנים' ו'החמישיה הקאמרית'.

מדובר בהצגה קלילה אבל כמעט ולא מצחיקה. למרות שהיא קלילה, היא קצת ארוכה מדי, שעה וארבעים.

ההצגה עוסקת בשאלה האם יש טעם להחליף בנזוג או שבסופו של דבר כל מערכות היחסים שלנו יגיעו לאותו מקום.

אדם (אמנון וולף), צלם שלא מרוויח הרבה, מאיה (ריקי בליך) שחקנית שפעם היו לה אידיאלים ועקרונות לגבי הפשרות המקצועיות שהיא מוכנה לעשות והיום כבר לא, הם זוג בתחילת ההצגה. לא זוג נשוי, ביחד כבר עשר שנים, גרים ביחד, לא עושים סקס אחד עם השני. הוא מתוסכל, היא מתחמקת.

ניר (הויברגר) משחק אדם שמקצועו מזכיר את איתי אנגל, חובב אלכוהול ונשים, נשוי למיקי (אסנת פישמן) ואב לרותם, מתבגרת שרוצה להיות זמרת.

העלילה מזכירה טלנובלה, יותר מדי סיפורים צדדיים, לא חיוניים, לא רלבנטיים, אפשר לחתוך חלק, כולם מכירים את כולם, חלקם שוכבים זה עם זה, או שכבו בעבר. הזוגות מתערבבים, מתחלפים, משתנים. התסכולים המקצועיים נשארים בעינם.

[למרות שכתבתי בהתחלה שההצגה קלילה, אני חייבת לסייג ולומר שיש אנשים שלא ימצאו אותה קלילה כל-כך. הנושא יכול להיות מעיק למי שנמצא בזוגיות לא טובה, לקראת פרידה, בעיצומו של פירוק קשר או התלבטויות כלשהן בנושא.]

הקהל בהצגה היה צעיר יחסית למקובל בהצגות, כמעט ולא נראו פנסיונרים וההצגה התחילה ברבע שעה איחור.

לי אישית יש תסכול שבכל הצגה שאני רואה לאחרונה חייבים להזכיר את המילים פיפי/קקי או שתיהן, כאילו מראש הכותב מייעד את ההצגה לתיכוניסטים מפגרים שיצחקו כשהשחקן יגיד קקי.

הבת ששואפת להיות זמרת,שרה כל הזמן את השיר הזה של ניל יאנג והוא מקסים אך מבאס קשות. רק אהבה יכולה לשבור לך את הלב. וואלה.

הבייגלה שמוכרים בחוץ - יבש, למרות שחומם, זה לא עוזר לו. לוותר.