צטט: pelegtam 2011-06-06 17:24:54

אני מעתיקה לכאן את התגובה ששלחתי לבלוג שלך: דברייך בנוגע לעריכת הספר אינם קשורים לעובדות. מנחם פרי אמר למיה סלע ('הארץ', 26.5) שהוא ערך את הספר "בעדינות". הכל יחסי: פרי ידוע כעורך מעורב מאוד. בספר זה לא נדרשה מעורבות עריכתית כבדה, יחסית לנהוג אצלנו, אך הדבר רחוק מאוד מ"לא שינה מילה". העריכה העדינה של פרי ניכרת לעתים יותר מעריכותיהם הכבדות של עורכים אחרים. ומפאת פרטיותו של הליך העבודה לא נוכל לומר יותר מכך. חשוב גם להבהיר שהעבודה שמשקיע עורך אינה נמדדת במספר המלים ששינה (או שהציע לשנות, כי יש לזכור שלא כל הצעה שלו מתקבלת), אלא בזמן ובמחשבה שהשקיע בקבלת ההחלטות העריכתיות שלו. הזמן והמחשבה שהושקעו כאן היו זהים גם אילו מספר המלים שהוחלפו בספר, או מספר המשפטים שהמבנה שלהם שוּנה, ועוד ועוד, היו כפולים ומשולשים. ועוד כדאי לדעת לפני שמבקרים את החלטות ההוצאה: לא רק שלא דחקנו במחבר להוציא את הספר, אלא אף הצענו לו להמתין לאוגוסט. גרוסמן העדיף, חד-משמעית, לא להמתין, דווקא משום שידע שאם ימתין – הוא ימשיך לכתוב את הספר הזה, ללא גבול. הוא לא יניח אותו בצד כדי לחזור אליו אחרי שנה. והוא חש שהספר, למעשה, נשלם. כשמדובר במנחם פרי נהוג, משום מה, לייחס את כל מעלותיהם של הספרים שערך – לסופר לבדו, וכל ליקוי שנדמה שנפל בהם – לעורך. זאת אף שאיש מן המקטרגים לא ראה מעולם את כתב-היד הגולמי, ואת העבודה שנעשתה בו, ולא היה עד לדיאלוג האינטנסיבי בין העורך למחבר. אין ספק שדויד גרוסמן הוא האחראי על הטקסט (היפהפה בעיני) שכתב. מנחם, כעורכו, אחראי על כך שהטקסט הזה ראה אור באופן האופטימלי – בתנאים המציאותיים, לא המדומים.

 

תודה תמר, על הדברים ועל הרוח הטובה.

אכן בהארץ מן ה-26 כתוב ש,"העריכה הייתה עדינה".
כשאני חושבת על עדינות, אני רואה את פנייך, אז איך יכולתי לדמיין ש"עדינות" היא מלה רודפת.

את צודקת בכך שעבודת העורך היא מן הסוג של מתן בסתר. לכן לא כמות הזמן שהושקעה בעריכה היא העובדות שאפשר להיקשר אליהן אלא אותו סוף פסוק זמני המכונה ספר. גלוי לעין הקוראה.

בכתבה נרשם מפי העורך,"אחרי שקראתי והתרגשתי וגו' אמרתי לגרוסמן שהספר בשל ליציאה."

את אומרת, "לא רק שלא דחקנו במחבר להוציא את הספר, אלא אף הצענו לו להמתין לאוגוסט. גרוסמן העדיף, חד-משמעית, לא להמתין וגו'".

לכך כיוונתי, כשדיברתי על יראה מפני סופר חשוב לעולם ולהוצאה. אולי לרגע או שניים היה עומד בדרישתו, אך לו שמר העורך נאמנות להרגשתו הראשונית – כפי שמשתמעת מתגובתך כאן – שיש להמתין קמעא, אפשר היה מודה, תרתי משמע. סופר מנוסה הינו בעל משמעת עצמית, יודע לשים דברים בצד, לחזור אליהם כשיבשיל הזמן. כאשר סופר מוסיף ומביא דפים ושורות, הרי זאת המחשה לכך שהדברים הקדימו להיקטף.

בכתיבה, שהיא מטבעה מעשה מרטוני, יש לא מעט רגעים בהם הכותב/ת רוצה שהדברים יילקחו מידיו מיד, אתמול. ודאי וודאי כאשר הכתיבה קשה מנשוא.

בספרי החמישי "נופי הנפש" אומרת סופרת דנית שהוזמנה למועדון קוראים. היו שם 17 משתתפות ומשתתפים. אמרו לה לא לדבר דבר אלא רק להקשיב לדבריהם על ספר שלה. אחרי שהקשיבה לכולם אמרה, "הבנתי שלא כתבתי ספר אחד אלא שבעה עשר."

על כן כתבתי,"להרגשתי."

אני לא מצפה מסופרי פטפוט ודמה עורכיהם לספרות ומלוטשת.
גרוסמן והספריה החדשה ראויים לציפיות גבוהות יותר. לא כך?

 

צטט: תאצ'ר 2011-06-06 14:41:04

יש לדייק. מנחם פרי לא אמר בשום מקום שלא ערך, אלא אמר שנגיעתו היתה עדינה. מאחר שבדרך כלל הוא עורך כבד, יש להניח שנגיעתו העדינה זהה לעריכה כבדה של עורכים רגילים. כמו כן, דימויים יש לבדוק בהקשר של האפשרויות האמינות של הדמות הדוברת.

 

איה שמך, איפה פנייך היפות, איפה הבלוג שלך גלוי לעין שנראה, נכיר?

לא הוגן.

נגמרו לי הדימויים.

אני מעתיקה לכאן את התגובה ששלחתי לבלוג שלך: דברייך בנוגע לעריכת הספר אינם קשורים לעובדות. מנחם פרי אמר למיה סלע ('הארץ', 26.5) שהוא ערך את הספר "בעדינות". הכל יחסי: פרי ידוע כעורך מעורב מאוד. בספר זה לא נדרשה מעורבות עריכתית כבדה, יחסית לנהוג אצלנו, אך הדבר רחוק מאוד מ"לא שינה מילה". העריכה העדינה של פרי ניכרת לעתים יותר מעריכותיהם הכבדות של עורכים אחרים. ומפאת פרטיותו של הליך העבודה לא נוכל לומר יותר מכך. חשוב גם להבהיר שהעבודה שמשקיע עורך אינה נמדדת במספר המלים ששינה (או שהציע לשנות, כי יש לזכור שלא כל הצעה שלו מתקבלת), אלא בזמן ובמחשבה שהשקיע בקבלת ההחלטות העריכתיות שלו. הזמן והמחשבה שהושקעו כאן היו זהים גם אילו מספר המלים שהוחלפו בספר, או מספר המשפטים שהמבנה שלהם שוּנה, ועוד ועוד, היו כפולים ומשולשים. ועוד כדאי לדעת לפני שמבקרים את החלטות ההוצאה: לא רק שלא דחקנו במחבר להוציא את הספר, אלא אף הצענו לו להמתין לאוגוסט. גרוסמן העדיף, חד-משמעית, לא להמתין, דווקא משום שידע שאם ימתין – הוא ימשיך לכתוב את הספר הזה, ללא גבול. הוא לא יניח אותו בצד כדי לחזור אליו אחרי שנה. והוא חש שהספר, למעשה, נשלם. כשמדובר במנחם פרי נהוג, משום מה, לייחס את כל מעלותיהם של הספרים שערך – לסופר לבדו, וכל ליקוי שנדמה שנפל בהם – לעורך. זאת אף שאיש מן המקטרגים לא ראה מעולם את כתב-היד הגולמי, ואת העבודה שנעשתה בו, ולא היה עד לדיאלוג האינטנסיבי בין העורך למחבר. אין ספק שדויד גרוסמן הוא האחראי על הטקסט (היפהפה בעיני) שכתב. מנחם, כעורכו, אחראי על כך שהטקסט הזה ראה אור באופן האופטימלי – בתנאים המציאותיים, לא המדומים.

יש לדייק. מנחם פרי לא אמר בשום מקום שלא ערך, אלא אמר שנגיעתו היתה עדינה. מאחר שבדרך כלל הוא עורך כבד, יש להניח שנגיעתו העדינה זהה לעריכה כבדה של עורכים רגילים. כמו כן, דימויים יש לבדוק בהקשר של האפשרויות האמינות של הדמות הדוברת.

זה לא המקרה, שוש.

יש ספרים שקשה לקרוא אבל גם קשה להניח להם.