 כך גם בסרטו החדש של יוסי סידר. הסרט פותח בסצנת שבה הבן, פרופ' אוריאל שקולניק מקבל פרס מהאקדמיה למדעים- כל משפחתו הקרובה נוכחת, הוריו: אביו, פרופ' אליעזר שקולניק ואמו. ואנו מתוודעים לכך שהאב לא נמנה על חברי האקדמיה. מכאן נגזרים הנושאים שיפותחו בהמשך: עולם האקדמיה, פרסים- כבוד, יחסי בן- אב, דמות האב נרמזת כבר בתיאור של הבן בנאום התודה שלו, בחירתו של האב ללכת לבדו, האוטיזם שלו וכו'. אוריאל , הבן הוא ההיפוך המוחלט של אביו הבודד ,הקפדן, העגמומי, הקשה, איש של עקרונות. אבל הדרמה של היחסים נבנית על רקע עולם האקדמיה המשחר אל כבוד ופרסים: ראו הסצנה במשרד החינוך, שבה בחדר צפוף מתרכזים מספר פרופסורים, והמקום צר מלהכיל את השאיפות, האינטריגות והכעסים שמנהלים אותם. במהלך העלילה נבנית דמות מאוד ברורה של האב, ואז, לקראת הסוף, מתחילים הסדקים עד להיפוך המוחלט. הסדק הראשון חל כאשר הבן נחשף לקשר (כנראה רומנטי ) שהאב מנהל עם אישה, אף היא מעולם האקדמיה. הסדק הבולט נחשף בצורה מבריקה בעת שאוריאל כותב את "נימוקי השופטים" , ותוך כדי כתיבתם הוא נחשף לאי דיוקים, לכך שבעצם אביו לא עשה שום דבר משמעותי בתחום המחקר, כפי שנהג לחשוב עד כה. מהלומה. ולבסוף, האב שבשל נטייתו לדקדקנות כמעט אובססיבית מצליח להבין שבנו הוא זה שכתב את "נימוקי השופטים" ובכל זאת, למרות היותו "איש אמת" הרצון בהכרה ובכבוד גוברים על "האמת". אמת, כבוד, נאמנות, בגידה, אומץ, הם ערכים שנבדקים בתוך עולם שמתקשה לשמרם. ודווקא, אוריאל "הלהטוטן" (ואולי בשל כך), מצליח להפתיע בהקרבתו למען אב שבז לו. ומשהו קצת "צהוב": אביו של הבימאי הוא פרופ' חיים סידר, ביוכימאי שזכה בפרס ישראל והיה חבר האקדמיה למדעים, ויתכן שסידר הבן שאב חלק מהרעיונות אודות הביוקרטיה והתככים מאחורי הועדות השונות של פרס כל כך נחשב ויוקרתי, שלא תמיד בוחרות מתוך שיקולים מקצועיים טהורים. הבימוי, התסריט והמשחק של שלמה בראבא ובעיקר, של ליאור אשכנזי אמין ומשובח. הסרט מעמיד סטנדרטים חדשים בעולם הקולנוע הישראלי וזו סיבה לשמחה וגאווה.
|
הציון שלי: 4 מתוך 5