כותרות TheMarker >
    ';
    0

    על הנוסע בזמן ואשתו

    4 תגובות   יום ראשון, 3/7/11, 15:42

    הנוסע בזמן ואשתו – וודי אלן בסרטו "חצות בפריז."

     

    חצות הוא זמן סינדרלה. לסינדרלה פג הקסם בחצות ולגיבור הסרט שלנו – גיל-  הקסם אז קם לחיים. גם הסרט שלנו מתקיים בשעות המתעתעות האלה.

     

    פריז של וודי אלן היא המקום האולטימטיבי המתקף שוב ושוב את רעיון ההיקסמות. על רקע פריז המצטלמת כה טוב בפתיח הארוך של הסרט (אבל כך גם מנהטן וברצלונה היו בתורן....) חולפות להן שעות האור ויורד הלילה. ואז גם יורד גשם-  ובתאורה חמקמקה זו של אור מלאכותי ומסך גשם - אנחנו מתקרבים לאידיאל של גיל. כי ככה הוא אוהב את חייו . בעיר זרה, בתאורה זרה, במזג אוויר המעמיד חיץ דקיק נוסף. וכמובן שלא בעיתו. כל הסרט הוא דיון על מה שבא שלא בעיתו.

     

    ארוסתו (או-טו-טו אשתו)  דווקא אוהבת אור ומזג אוויר בהיר. ומליבו קליפורניה עדיפה חד משמעית על פריז. בקרוב הם נישאים ופריז מבחינתה היא תחנה אקראית בחיים הכל-אמריקאיים שהם מגלמים (הבית הוא מליבו ומקום הפרנסה העכשווי והעתידי מבחינתה הוא הוליווד). היא וגיל נמצאים כרגע בפריז, כיוון שאביה בא לסגור וחתום על הסכם עסקי. מבחינת האב - פריז ופריזאיה הם בבחינת רע הכרחי להביא את הכסף הביתה. האמא –אשתו – תופסת את פריז כמקום הכרחי להוציא בו את אותו כסף אמריקאי. כסף הוא שם המשחק כשמדובר באמריקאים. אבל גיל בא ונשבה בפנטסיה – בפריז העכשווית הוא יחייה מחדש את שנות העשרים של המאה הקודמת. תור הזהב של הדור האבוד. הוא יהיה המינגווי בתורו. הוא יזנח את התסריטאות לטובת הכתיבה האמיתית (יש לו כבר רעיון לספר – אגב- גם הוא מתחיל בחנות ממכר– כלומר בכסף שעובר ידיים).

     

    ארוסתו מרסקת לו את החלום בשיטתיות נטולת מאמץ. עכשיו קמים ומתלבשים, עכשיו נוסעים, עכשיו סועדים ועכשיו פוגשים את אבא ואמא. יומו נשאב  לזוטות חברתיות.

     

    הלך היום אבל נשאר הלילה. חצות וצפונה. גיבורנו תועה בסימטאות פריז (כמו בכל קלישאה ספרותית- הוא צריך ללכת לאיבוד כדי למצוא את עצמו מחדש) ונאסף על ידי כרכרה הנוסעת בזמן. לבתי הקפה שהיו ואינם, לסלון הספרותי של גרטרוד (ואליס), למפגש עם הזוג פיצ'רלד והמינגווי המלהג סיסמאות ריקות ומצטט את עצמו בסמכותיות דקלומית נלעגת. (מפה עולה שוודי אלן איננו חסיד של המינגווי, ודי מרתק להבין למה). שם גם הוא פוגש את פיקסו (מגולם על ידי שחקן הדומה לו להפליא) ואהובתו היפה שהיא גם אהובתו של מודליאני ובראק, וכעת היא טסה עם המינגוויי לאפריקה (וודי אלן מתעלם מאשתו של המינגווי לחלוטין). גם מאטיס, טי.אס אליוט ומאן ריי וגם קול פורטר ובונואל שם. וודי אלן משתעשע ומחניף לנו עם כל שם שהוא זורק לחלל ואנחנו תופסים (אם אכן תופסים: כמה צופים קלטו את הבדיחה על דג'ונה בארנס למשל?)

     

    נוכח האינטנסיביות היצירתית של החיים ההם -לגיבור שלנו נשמטת הלסת. עיניו מתעגלות ודיבורו מהוסס. אמנם גרטרוד קראה ואהבה את כתב היד, אמנם אהובתו של פיקסו מראה עניין מה, אבל הוא נשאר תייר מזדמן בפריז של שנות העשרים המראה לו את כל נפלאותיה וטובי מוחיה. מה יש לו לומר להמינגווי או לזלדה? איזה דיאלוג הוא מנהל עם טי.אס. אליוט? מה הוא ייקח משם ומה כבר יש לו לתת? בהברקה חד פעמית הוא מוכר לבונואל רעיון לסרט חדש שבונואל כבר ביים בעולם העכשווי  של הגיבור אבל לא בזמן ההווה של המפגש. אבל שום דבר משלו. דבר לא מפרה את המפגשים האלה. מדובר בקסם נטו לנוטים להיקסם בקלות. אנו הצופים.

     

    בתי הקפה של פעם הם המכבסות האוטומטיות של היום. לרגע נעצרת המצלמה על חנות הספרים "שייקספיר אנד קומפני" על גדות הסיין.  טעות סופר או תחכום אמיתי מצד הבמאי? החנות המיתולוגית המזוהה יותר מכל עם סופרי הדור האבוד ההוא – חנותה של סילביה ביץ' – מזמן כבר לא קיימת.  וודי אלן מצלם חנות ספרים שנוסדה בזמן אחר ובמקום אחר - והיא רק מתהדרת בשם הטעון המיתולוגי ההוא.

     

    בערב קודם בחייו האמיתיים, גיל גיבורינו מנדב לארוסתו וחבריה איזו זוטא על ארוחה שאוכל ג'ויס. היא מרימה גבה ושואלת אם זה סוף הסיפור. זה לא סיפור, זהו פרט הוא מבהיר. כך גם הסרט שלנו. אסופת פרטים מקסימה.

     

    בסוף יותר הקשר בין הנוסע בזמן לאשתו. זו היתה עסקה גרועה לכל הצדדים ובסצנה האחרונה גיל ישוטט בפריז בלילה, וייתקל במוכרת התקליטים הנחמדה שמכרה לו תקליטים ישנים של קול פורטר וחולקת איתו אהבה נוסטלגית לשיריו. תיכף יתחיל לרדת גשם על פריז הלילית - וזה יהיה האות. כי האהבה היא מערכת סימנים. (וגם הסרט -כי צריך התחלה וסוף).  תעשיית הסרטים של וודי אלן בונה עלינו שנבין. יותר מידי בונה. במובן זה הסרט כמעט מובן מאליו. כמעט טריוויאלי. אבל הדיאלוג הלילי עם נכסי התרבות והקלילות האלגנטית שבה הוא נע בזמן -מצילה אותו כל פעם מחדש.

     

    ומילה על קרלה ברוני המלבבת – היא משמשת  מתרגמת לגיבור שלנו -בין האנגלית לצרפתית  ובין העבר  להווה (הספר שגיל מוצא בדוכני הספרים העתיקים הוא יומן של אדריאן, אהובתו של פיקאסו ויש בו התייחסות גם לגיבור שלנו). אין לדעת מה קדם למה. האם היומן שכתבה אדריאן מנבא את העתיד או שמא ההווה כותב את העבר כל פעם מחדש?

    גם "בשושנת קהיר הסגולה" של וודי אלן – הקסם נבנה מעצם טשטוש התחומים בין החיים לסרט. אין ספק שרגע הזיהוי (קרלה ברוני!) תורם אף הוא משלו לחן של הסרט. אשתו של סרקוזי מדריכה אותנו בנבכי הגן ומתרגמת לנו את מה שנכתב.

     

    אם זה לא מקסים – מה כן?

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/7/11 14:00:
      הייתי אתמול, התענגתי על כל שנייה. כנ"ל התחושה בקריאת הפוסט שלך, תודה!
        5/7/11 20:31:
      אהבתי את הסרט, ראיתי אותו כבר פעמיים. נהנתי ואהבתי את שכתבת.
        5/7/11 00:53:
      תודה על ההבחנות שלך. אהבתי. אני חש תמיד שכוחו של וודי אלן בחותם שהוא רושם בסרטיו. לא חשוב מה יהיה הנושא, קומדיה פרועה או דרמה, תמיד יהיה זה וודי אלן. הסופר המתוסכל והמעופף אינו אלא בן דמותו של יוצר הסרט. נימת הקול שלו, האינטונציה, המבט על החיים, הפוליטיקה, יחסי אנוש וזוגיות, כולם כולם וודי. וכמו בסרטיו האחרים, אם כבר אשליה,- אז עד הסוף. את כולם הוא יכניס שם לאותו בית קפה ובאותה שעה כאילו כל ההיסטוריה שנתקדשה ונערכה על פי טעמנו העכשווי מחכה לאותו נוסע בזמן. אלא שכאשר הוא נחשף לעולם האתמול, מתברר הפער בין הדימוי והדעה שיצרנו במהלך מחקרינו ההיסטוריים לבין 'מה שהיה שם' הדבר בולט בקטע בו הם מסתובבים במוזיאון ו"הידען" מסביר את ציורו של פיקאסו אותו הכיר מקרוב ידידנו הסופר. לדעתי- יש בסרט הזה הזמנה לדיון לא רק על הצורך הנוסטלגי הקיים באדם בכל תקופה אלא גם על הדרכים שיצרנו להבניית ההיסטוריה הזו.
        4/7/11 21:26:
      הביקורת הכי מוצלחת שקראתי על הסרט עד עתה. אני נהניתי בסרט הזה כמו שלא נהניתי זמן רב מסרט.

      ארכיון

      פרופיל