קיים חוק בעולם הקומיקס, לפחות זה שעוסק בגיבורי-על והצלת העולם, לפיו יגיע מתישהו השלב בו העסק נעשה מטופש להחריד. נכון שדרושה מידה מסויימת של השעיית חוסר האמונה (Suspension of disbelief) בכדי לקבל מלכתחילה את קיומם של אנשים או חייזרים בעלי כוחות מיוחדים שמסתובבים בינינו ומצילים אותנו מיצורים בעלי כוחות דומים וקבעון על השמדת היקום המוכר. עדיין, יש הבדל בין להאמין שפיטר פארקר מקבל כוחות של עכביש לאחר שננשך בידי עכביש רדיואקטיבי (או מהונדס גנטית), לבין לקרוא קו עלילה בו נשיקה הופכת אותו לעכביש ענק בהריון שמת ואז מוליד את עצמו מחדש. בשלב מסוים, לפחות אחת הגבות שמעל עיניכם אמורה להתרומם בתקווה למשהו עם עלילה יותר פשוטה והגיונית, כמו "אבודים" או "טווין פיקס".

במקרה של גרין לנטרן, נקודת המוצא היא אבסורדית להפליא. יש לו כוחות בלתי מוגבלים, כל עוד הוא דואג לטעון את הטבעת שקבל מחייזר גוסס בפנס שמרכז אנרגיית כח רצון ירוקה ולא נכנע לפחד, שהוא כמובן צהוב. זה הבסיס העלילתי לאחת מסדרות הקומיקס המצליחות בהיסטוריה ולסרט החדש שמבוסס עליה. זה נשמע מטופש אפילו במונחים של DC קומיקס, אבל עובדה שעלילות גרין לנטרן, על גלגוליו השונים, מודפסות ומופצות כבר יותר משבעים שנה ועדיין יש להן קהל נאמן שצמא לעוד.

שמו בישראל של הסרט הוא "גרין לנטרן – מגן היקום". זה אינו שמו של הגיבור, אלא תפקידו. בערך. גרין לנטרן (פנס ירוק) הוא תוארו של חבר בחיל הפקחים הירוקים שמלבד דאגה לנקיון החופים, אחראי גם על שמירה מפני חלאות היקום. החיל הוקם לפני שנים רבות, בידי שומרי היקום, גזע של חייזרים בני אלמוות שההשראה המקורית לעיצובם, בשיא הרצינות, הייתה פניו של דוד בן גוריון. השומרים אספו נציגים מגזעים שונים מכל רחבי היקום ולכל אחד מהם העניקו גזרה הכוללת מיליוני כוכבים וכוכבי לכת להגן עליהם. מקור כוחם הוא טבעת בעזרתה נרתם כח הרצון הקיים ביקום ומאפשר להם לעשות כל העולה על רוחם, בתנאי שידעו לשלוט כראוי ברצונם. התנאי החשוב ביותר לגרין לנטרן, הוא העדר כל פחד, מה שאומר שהם מחפשים מישהו שזה נס שהצליח לעבור את גיל שנתיים בלי להידרס בידי משאית, או ליפול למפל התנור בזמן טיול משפחתי.

אחד השומרים הוותיקים, יצור סגול עור בשם אבין סור, מתרסק על כדור הארץ ובכוחותיו האחרונים, ממנה לעצמו מחליף. הטבעת שלו בוחרת למשימה את האל ג'ורדן (ראיין ריינולדס), טייס ניסוי בעל עודף בטחון עצמי ונטיה לזלזל בסמכות. הוא לא מהטייסים שמשוכנעים שיש להם יהלום בקצה. הוא מאלה שחושבים שיש להם מכרה שלם של יהלומים, משובצים בסגסוגת של טיטניום וזהב, נשמרים בידי רובה הפלאזמה מ"דום" ומחזיקים בכרטיס 10 מיליון המייל מ"תלוי באוויר". קשה להסביר מדוע הטבעת בוחרת דווקא בו ולמה, בתור מי שאמור להיות ללא פחד בלבו, הוא צורח כמו ילדה כשהוא נלקח בידי שדה אנרגיה ירוקה. אני מניח שכל עוד הטבעת לא הופכת אותו לגולום, אין לו מה להתלונן. האל משוגר לכוכב אואה (מבוטא כמו הקריאה של אמא שלך כשהיא ראתה בפעם הראשונה את השריטה על האוטו), שם הוא עובר אימון בסיסי, לפני שיאלץ להתמודד עם האיום הגדול ביותר שחיל הפקחים ידע מימיו. יצור קדמון בשם פרלקס, שמתברר שזה לא משהו שמורחים להקלה על שרירים כואבים, משתחרר מכלאו ויוצא פחות או יותר לבלוע את היקום, כאשר הכח המניע אותו הוא אנרגיית פחד צהובה.

הזהרתי מראש שזה מטופש.

במהלך העשור האחרון, הפכו סרטי גיבורי-העל, במיוחד אלה המבוססים על סדרות קומיקס מצליחות, לסוג של ז'אנר בפני עצמו. תמיד מדובר בגיבור לא אופייני, לרוב חסר הורים, שסובל מבידוד חברתי, או נטיה ברורה ללכת נגד הזרם ולא מוצא את מקומו, עד שהוא מקבל כוחות על. זה יכול להיות בגלל ניסוי שהשתבש, תאונה במעבדה, מוטציה גנטית, או כח מעולמות אחרים. תמיד יהיה קשה לחברה לקבל אותו בתחילה, שחקן ותיק ומוערך יופיע בתפקיד משני וגיבורנו יהיה מאוהב בחברת ילדות / עמיתה לעבודה יפהפיה, אבל גם חכמה שתלמד אותו שהשינוי מתחיל בפנים. "גרין לנטרן – מגן היקום" לא חורג מאף קלישאה. האל ג'ורדן הוא אנטי-גיבור מובהק, עם השחצנות וחוסר הרגישות שלו. ברור שהוא חייב לעבור שינוי במהלך הסרט, אחרת איך קרול (בלייק לאבלי), חברת הילדות ועמיתתו לשעבר לעבודה, תרצה אותו? את הכח הוא מקבל, כאמור, ממקור חייזרי ומספיקות לו כמה דקות של תרגול בכדי לתפוס את הרעיון ולפקפק ביכולותיו להמשיך. אם הייתה לו אותה גישה כלפי טיסות, כנראה שהיה מסרב להיכנס למטוס בטענה שהדלת נפתחת לאט מדי. אלא שטיסות הן הדבר האחד שהוא יודע שהוא טוב בו ובמידה רבה, זה קשור לאופן בו אבד את אביו. סינסטרו (מארק סטרונג) משמש כמורה רוחני לעת צרה, אם כי הוא בעיקר מנסה לשכנע את האל לוותר כי אין בו את מה שדרוש בכדי להתמודד עם כח המונע מיאוש ופחד (טקטיקה קצת תמוהה). טים רובינס ממלא את משבצת השחקן הוותיק, הפעם כסנטור שבנו המדען (פיטר סארסגארד) הופך מעורב בחקירת האירועים סביב התרסקות אבין סור בכדור הארץ.

מבולבלים? אין צורך. למרות שהדקות הראשונות של הסרט הן בעיקר הקראה מהירה של תולדות היקום עד לאותה נקודה, העלילה מתנהלת לפי הנוסחה שהטוו כל סרטי גיבורי העל של השנים האחרונות. אין פה חריגה מהתבנית המוכרת כמו "איירון מן", או תוספת עומק רלוונטי לחיי הצופים, כמו ב"אקס מן". בשנות קיומו המעטות של הז'אנר כיותר מסעיף על מדף האקשן והמדע הבדיוני, הוא הספיק לצבור מספיק קלישאות בכדי שהצפיה בגרין לנטרן תהיה נטולת הפתעות כלשהן.

זה לא הופך אותו לסרט גרוע באופן בלתי נסבל. זה בעיקר הופך אותו לפספוס. היקום של גרין לנטרן קיים כבר מספיק זמן בכדי שיתפתחו בו קוי עלילה רבים ומרתקים ודמויות מרובות מימדים וטרגדיות. כעיבוד רציני ראשון לקומיקס, הוחלט לוותר על העומק והמגוון, כולל פתרונות לכמה חורים עצומים בעלילה ופשוט ללכת לפי הכללים המקובלים. האל ג'ורדן הוא דמות שטחית ומשעממת, כמו גם רוב הסובבים אותו. חלק קטן מדי מהסרט מציג אותו למעשה משתמש בכוחותיו ולא נראה שיש לדבר השפעה רצינית על חייו הפרטיים. הוא מתנהג בדיוק אותו דבר, רק עם יותר עוצמה וחליפת גוף ירוקה. פרלקס אמור להיות אויב מרתק, מאחר והוא עשוי מפחד. הוא יכול לחדור לזכרונות של כל יצור חי ולגעת בדיוק בנקודה הכי כואבת של הנפש. רק הסיפור על ההיסטוריה המשותפת שלו ושל אבין סור, הוא סאגה מרתקת בפני עצמה בקומיקס, אותה יוצרי הסרט החליטו לצמצם לכדי קריינות בהתחלה ורמיזות לכך שפרלקס הוא סוג של טפיל. זהו, לא מתעסקים בפחדים עצמם, אלא ביציר מחשב שנראה כמו שילוב בין החייזרים מ"הפלישה ממאדים" וממרח שמרים וככל הנראה, סובל מהפרעות קשב וריכוז.

יש ב"גרין לנטרן – מגן היקום" רגעים חביבים. הוא לא נטול הומור ומודעות עצמית וגם להאל ג'ורדן עצמו ברור שהוא לא גיבור אופייני. האפקטים מוצלחים, גם אם חלק גדול מהיצורים נראים כאילו נלקחו ממחשבו של אנימטור מתוסכל שנסה ליצור סרט אנימציה משלו ונאלץ להסתפק בעיצוב יצורים עבור סרט עם שחקנים חיים. הם משתלבים ברקע, או יותר נכון, ראיין ריינולדס משתלב ביניהם וקטעי האקשן נראים מספיק אמינים בכדי להצדיק צפיה על מסך ענק. התלת-מימד, כמו בדרך כלל, מיותר ולא תורם כלום מלבד עוד כמה שקלים למחיר הכרטיס. בסופו של דבר, מדובר בסרט גיבורי-על שלא מחדש כלום, אבל גם לא ינסה להוריד לכם נקודות איי.קיו. בעזרת מפסלת. הוא נראה כאילו יצא עשר שנים מאוחר מדי, אחרי שסרטים רבים מסוג זה הפכו צפויים מכדי להצדיק את הפקתם.