בפגישתם הראשונה במסיבת התחפושות, אוליבר (יואן מק'גרגור) ואנה (מלאני לורן, שיחקה בממזרים חסרי כבוד) מחוסרי דיבור: אנה, שלא מסוגלת לדבר בשל דלקת בגרון, ואוליבר, המחופש דווקא לפרויד, נותר מולה חסר מילים, בעוד עיניו מביעות עצב, הנקלט בחושיה.

כך גם מתנהל סרטו של הבמאי מייק מילס. אוליבר הוא בחור בסוף שנות השלושים לחייו, שמתאבל על אביו המנוח (כריסטופר פלאמר), ומוצא נחמה ואהבה בזרועותיה של אנה. בגינרס (Beginners) הוא סרט רגיש ונוגה, המדלג טיפין טיפין בין הקומי לעצוב. סרט זה, המתנהל בצורה נינוחה, על אף נושאיו הכבדים, נטול נקודות מפנה דרמטיות ואפילו הרגע הקרוב ביותר לתפנית, כאשר אנה ואוליבר מחליטים להיפרד, אינו מוצג אלא כהרהור שלאחר מעשה, מלא עצבות ושתיקה. הסרט מועבר בצורת דילוגים מהעבר להווה, בין מערכת היחסים הפתלתלה עם הוריו לבין זו של חברתו. עם פטירת אמו של אוליבר, מבשר לו אביו, האל, כי יצא מן הארון והוא מנהל, לקראת סוף חייו, אורח חיים פעלתני, שמקרין אף על הבן, בעל עיני היגון.  

אחד מהקווים המתווכים בין עבר להווה מתגלם דרך ארתור, כלבו של האל, אשר משתגע בכל פעם שאוליבר משאירו לבד. הפעם היחידה שהכלב נותר לבד בשקט, היא כשאוליבר משאיר אותו אצל אנדי, החבר ההומו של אביו.

גם דמותה של האמא, ג'ורג'יה, מרחפת מעל הסרט ומערכות היחסים. באחת השיחות בין אוליבר לאביו שנגעו לנישואיו הקודמים, שאל אותו האל, אם חשק באריה, אך נקרתה לדרכו ג'ירפה – האם היה לוקח אותה או ממתין לאריה. דומה שג'ורג'יה הקפריזית היתה האריה של האל, לעומת אנדי, החבר שמנהל גם מערכות יחסים עם אחרים, שאותו המשיל האל לג'ירפה. אך אוליבר מתוודה כי היה מחכה לאריה, שפגש בו במקרה, בדמותה של אנה, האנרגטית והחיננית. נותר אך לתהות, לו היה האל צעיר ובריא בגופו, האם היה נוהג כבנו.

שם הסרט נוכח לכל אורכו. בתחילת הסרט מציג בפנינו קולו של אוליבר את המובן מאליו, שיחזור לאורך הסרט. כך נראים השמיים, וכך נראים הכוכבים. כך נראו האנשים, שאיפתויהם ועצבונם בשנת 1955 (על המרקע, תמונות של אנשים מחייכים) וכך הם נראו בשנת 2003. ותמיד חוזרת תמונתו של הנשיא האמריקני, מחייך בפה מתוח או חמור סבר מול המצלמה. דרך מעניינת להציג את החזרתיות והשגרה של החיים, שאין חדש תחת השמש. אלא שדווקא בתוך בליל זה, יש את האירועים הקטנים, המיוחדים והמשמעותיים ביותר. כל הדמויות מתמודדות עם הבליל הזה: בסצינה אחת, מבקש סדרן הגלריה לרסן את נסיונה האקסצנטרי של האם "להזדהות" עם צורתו של פסל אבסטרקטי שהוצג בתערוכה (לפרוש זרועות ולהימתח כצורתו המעוקלת). האב, שנקרע בין אהבתו לג'ורג'יה לבין אמיתותיו הפנימיות. תחילה נאלץ להתכחש לנטייתו המינית, לאחריה התכחש למחלה המבעבעת בתוכו. אוליבר, שמנסה לא לברוח מהקשר עם אנה. באותו זמן, לשכנע להקה לשווא לגבי רעיונותיו היצירתיים, באשר להיסטוריה של העצב, במקום לצייר עבורם את דיוקנאותיהם כפי שביקשו. ואנה, שנאלצה להתמודד עם עצמה, בקבלה של האושר, שהוצע לה ע"י אוליבר, אושר אותו התקשתה להכיל. כל הדמויות עמדו בפני סיומות מכאיבות, ובפני כולם, התחלות חדשות. כפי שאמר האל לאוליבר, כי מגיע הרגע בו אתה שלם ואמיתי עם עצמך. ייתכן שכשיגיע, תהיה כבר זקן, השיער ינשור וכולך תתפרק, אבל עדיין תהיה שלם בתוכך. וזהו הרגע בו כאשר יצא האל מהארון ופצח בחגיגת חייו, במסיבות, אירועים ושלל מעשים פעלתניים לשמם, הרגע בו התחיל האל למעשה מחדש את חייו הקצרים מאוד. כשם הסרט, "בגינרס", כל הדמויות מתחילות, מגששות, מהססות, מועדות וקמות. 

ולכן, בסופו של דבר, מדובר בסרט עצוב, אך אופטימי, על הניצחון הקטן והגדול של החיים על המכשולים שבדרך, על המוות, על הכאב והצער, בעצם, זהו ניצחון החיים על עצמם.