בין משבר כלכלי אחד למשנהו, הנושא אולי הכי טעון באירופה המודרנית הוא הגירה. אחרי אלפי שנים בהן הדרך העיקרית בה אנשים עברו מחבל ארץ אחד לאחר הייתה בכפיה, לא פעם במטרה להימכר לעבדות, החלה אירופה למסד את העבדות ולהפוך אותה מושכת יותר כלפי חוץ. החלוקה מאז מלחמת העולם השניה ברורה – במזרח יש עובדים, במערב יש עבודה. איך מחברים את השניים? מעודדים העסקת זרים. ככה היה לתקופה מסוימת, עד שהתברר שהעובדים הזרים די מרוצים מהמים הזורמים והמזון שלא גורם דיזנטריה ומעדיפים להישאר במערב, אם אפשר בליווי משפחותיהם הענפות ולהתחיל חיים חדשים כאירופאים מהסוג הנכון.

לפי הסיפור שמספרת צ'נאן בגרמנית רהוטה, סבה חוסיין ילמז הגיע לגרמניה בשנות השישים והתקבל בזרועות פתוחות. או לפחות, בזרועות מופנות מעט לצדדים, מכיוון שנתן למישהו לעקוף אותו בתור, הכניסה לארץ החדשה הייתה פשוטה וחסרת ניצוצות. מאחר והחמיץ את ההזדמנות להיות יותר מעוד מהגר משופם, המשיך חוסיין לפי התכנית. הוא עובד קשה מדי יום בכל עבודה שלא נאה לגרמני אסלי לעסוק בה, מקבל על כך משכורת ושולח אותה למשפחה בטורקיה. המשפחה מורכבת מאישתו האהובה פאטמה ושלושת ילדיהם, ואלי, מוחמד וליילה הקטנה וחדת הגבה, העתידה להיות אמה של צ'נאן.

במאה ה-21, משפחת ילמז מתנהגת כמשפחה גרמנית לכל דבר. צ'נק הקטן הולך לבית ספר כמו כל הילדים הגרמנים, כמעט ואינו מבין מילה בטורקית ואמו הבלונדינית הורישה לו גנים שמבלבלים את חבריו לכיתה ולא מאפשרים להחליט האם הוא בצד של הטורקים או של הגרמנים בהפסקה. הבלבול, לצד נחישותה של סבתא פאטמה להשיג לה ולחוסיין דרכונים גרמניים, אחרי ארבעה עשורים של חיים ב"אלמאניה", מביאים את חוסיין להפתיע את משפחתו בהכרזה דרמתית. הוא קנה בית בטורקיה, קרוב לכפר הולדתו. הדבר לא נעשה מתוך כוונה לחזור ולגור באסיה הקטנה, אלא כדי שיהיה נכס משפחתי אליו יוכלו לבוא בחופשות, החל מחופשת האביב הקרובה. חלק מבני המשפחה נלהבים מהרעיון וחלק לא מרגישים איתו בנוח, במיוחד צ'נאן שגלתה לאחרונה כי היא בהריון לא מתוכנן מבן זוגה האנגלי.

חצי מעלילת "אלמאניה שלי" מתרחשת בעבר, בסיפור שצ'נאן מספרת לצ'נק בכדי שילמד מאיפה בא ולאן הוא טס באביב. היא מספרת לו על הפגישה הראשונה בין סבא וסבתא, על ההחלטה של חוסיין לעבוד בגרמניה ומאוחר יותר, להביא את שאר המשפחה איתו ועל ההבדלים העצומים בין הכפר המסורתי והמרוחק, לגרמניה המתקדמת והמשונה. ההתקלות הראשונה בשירותים מודרניים, או ההתלהבות הכמעט חולנית של מוחמד מכמויות הקוקה קולה הנפוצות במערב, מספקות סצנות משעשעות, כחלק מהכתיבה החיננית והרגישה של הבמאית/תסריטאית יסמין סמדרלי. הבדיחות אינן שנונות במיוחד, אבל הן עובדות כי סמדרלי מצליחה לתפוס את הדינמיקה הסבוכה הקיימת במשפחה שמצד אחד מרבה לריב ומצד שני, אין לחברים בה שום דבר להאחז בו מלבד זה את זה.

גם בבימוי סמרדלי עושה עבודה טובה. היא משלבת קטעי ארכיון מעט מטרידים (פקידים גרמניים מדברים על תכונות פיזיות של בני עמים אחרים ומסמנים אותם במספרים), לצד מראות מחיי כל משפחה, לא חשוב מאיזו עדה. צילום יפהפה תורם רבות לאווירה ולתחושת ההבדל בין העבר להווה ובין האקלים הים תיכוני של טורקיה לחורף הממושך של גרמניה. היא מקדישה לכל בן משפחה זמן לעמוד על הבמה מבלי לגנוב את הפוקוס מאחרים וכעבור שעה וחצי, יש תחושה שבאמת מבינים את סיפורו של כל אחד ואחד מגיבורי הסרט ואיש מהם אינו מעיק או עומד בצל.

בצד הפחות חיובי, "אלמאניה שלי" לוקה במספר פגמים שאמנם לא פוגעים בהנאה ממנו, אבל בהחלט היה עדיף להיפטר מהם עוד בשלבי הכתיבה. קודם כל, יש בסרט תחושה חזקה של שחור ולבן. למרות שהפערים השונים מוצגים יפה מבחינה חזותית, הם חדים מדי ואין שום חוט שמחבר בין הצדדים. טורקיה מוצגת לחלוטין כמדברית, עלובה למראה, מלאה באמונות תפלות ואנשים חמדנים וכאילו לא השתנה דבר מאז שנות השישים. גרמניה מוצגת כעיר אחת גדולה, מלאה טיפוסים רשמיים למראה, אנשים חייכנים ונטולי ציניות ורק סצנה אחת קצרה מרמזת שעוד קיימת טיפה גזענות ששרדה מאז ימי מלחמת העולם השניה. אין ביניים ושתי המדינות מוצגות בעיקר כסטראוטיפים של עצמן. חלק מזה מכוון, אבל המסר שעולה מהסרט הוא שגרמניה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות וטורקיה היא חור. זה מפתיע בהתחשב בנסיון של הבמאית להציג לצופה את התרבות הטורקית באופן מכובד ואת המשפחה הטורקית כחמת לב ומזג.

אני מופתע שלא היו כמעט רגעים בהם הרגשתי שאני מפספס איזו בדיחה בגלל פער תרבותי. לא בין הארצות בסרט, אלא ביני לבין עולמה של סמרדלי. הייתה אפילו חסרה לי תחושה של "זה בטח קטע טורקי" או "בטח בגרמניה נורא צחקו מזה". זה טוב בשבילי כצופה זר, אבל גם מעיד עד כמה הסרט בנוי על סטיגמות של כפריים מול עירוניים ודל בניואנסים שדווקא משפחה של מהגרים אמורה להבחין בהם יותר בקלות. מאחר ועיקר הידע שלי על התרבות הטורקית מגיע מצפיה ב"G.O.R.A", התחושה שלא למדתי משהו חדש או מעניין, נראית כמו פספוס. עוד בעיה היא שהסרט נראה לעתים כמו תשדיר שירות עבור ממשלת גרמניה, שמלבד הצגתה כמקום השווה ביותר בעולם, יוצר רושם כאילו היחס למהגרים הוא נפלא ונטול כאבי קליטה. הצחוק לא מסתיר קשיי הסתגלות ועינויים נפשיים של ריחוק מהבית ותחושת זרות, הוא פשוט נמצא שם במקומם. מי שרואה את הסרט בלי להכיר קצת את המציאות, יחשוב שמהגרים ועובדים זרים מתקבלים בשמחה בידי ממשלות מערב אירופה ואינם מוצגים כנטל כלכלי, נידונים לחיים בגטאות חברתיים ומתמודדים עם גילויי גזענות על בסיס יומיומי. לפי "אלמאניה שלי", הדבר הכי גרוע שיכול לקרות למהגר, זה שיקח לו זמן ללמוד את השמות של כל המצרכים במכולת.

"אלמאניה שלי" כולל גם רגעים קשים ועצובים, אולם הם נוגעים לדינמיקה של המשפחה עצמה ולא לחיי המהגרים. כשהוא מנסה להצחיק, הוא מצליח וכשהוא מנסה לרגש, הוא גם מצליח, אם כי בצורה פחות חלקה. העבר מוכיח שניתן להתייחס בכובד ראש לקשיי ההגירה ועדיין להצחיק, כפי שהראו צ'רלי צ'פלין, וודי אלן ואפרים קישון. יסמין סמדרלי לא ברמה שלהם, אבל עוד מוקדם לשפוט לאן היא מסוגלת להגיע. זהו סרט הקולנוע הראשון בבימויה והוא עשוי טוב בסך הכל. הצילום והעריכה מצויינים, הבימוי והכתיבה רגישים וההומור מקל על ההזדהות עם הדמויות, למרות פערי התרבות. רק חסר יחס יותר רציני ליכולת של הצופה להבין מסרים.