אחד המותגים שבאמת לא חשבתי שהוליווד תעז לגעת בהם בעשורים הקרובים, הוא כוכב הקופים. הסרט מ-1968 (המבוסס בחופשיות על ספרו של פייר בול) זכה אמנם להצלחה גדולה ונחשב לקלאסיקה, אולם התגובות החיוביות הביאו להתדרדרות המותג. ארבעה סרטי ההמשך לא עמדו בסטנדרטים שהציב הסרט הראשון והגרסה המחודשת משנת 2001, שעלילתה אינה קשורה ישירות לסרט המקורי, זכורה בעיקר כסרט הגרוע הראשון בקריירה של טים ברטון. למרות שגם הסרט של ברטון היה שובר קופות, הוא הבהיר לרבים שכוכב הקופים הוא רעיון שעבד פעם אחת כמו שצריך ואין טעם להתעסק בו שוב. כששמעתי לראשונה על "כוכב הקופים: המרד", שאמור לספר איך הכל התחיל, ראיתי שחורות. הטריילר הראשון גם הבטיח בעיקר סרט אקשן גרוע שרק האפקטים בו אולי יהיו מעניינים, במה שצפוי להיות פיסת זבל מסחרי שמנסה לסחוט כסף ממותג שמת כבר לפני שנים. זה מה שחשבתי לפני שראיתי את הסרט.

"כוכב הקופים: המרד" מתרחש בעבר הרחוק מבחינת הסרטים הקודמים, אבל בעתיד הקרוב מבחינתנו. חברת התרופות ג'ן-סיס שואפת ליצור חומר אותו ניתן יהיה לשווק כתרופה לאלצהיימר. החומר מגביר את פעילות המח ומעודד יצירת תאים חדשים, במקום אלה שנפגעו במחלה. האחראי על הניסויים בקופי האדם, הוא דוקטור ויל רודמן (ג'יימס פרנקו) שמניעיו להביא לפיתוח מהיר ויעיל של התרופה הם אישיים לא פחות משהם מחקריים. למרות שהוא לא רוצה לקחת קיצורי דרך מסוכנים, ויל מקווה שהחומר יוכל יום אחד לרפא את אביו צ'רלס (ג'ון ליתגו) שחולה באלצהיימר ועל כן, חי איתו בהשגחת אחות. יש לצ'רלס ימים טובים יחסית, בהם הוא מצטט את כתבי שייקספיר ומנגן על פסנתר, אבל רוב הזמן הוא בכלל לא יודע באיזו שנה הוא נמצא.

תקרית בה מעורבת נקבת השימפנזה שהציגה התקדמות שכלית מרשימה בעקבות מתן התרופה, מביאה את ויל לאמץ את בנה הרך. הוא קורא לו סיזר ומגדל אותו כחלק מהמשפחה. מהר מאוד מתברר שעל אף שלא בוצעו בו ניסויים ואנשי המעבדה אפילו לא ידעו על קיומו, ירש סיזר מאמו את היכולות המוגברות והוא מתפתח במהרה להיות מתקדם יותר אפילו מילדים אנושיים בני גילו. בשלב מסויים, סיזר מפתח גם תודעה שלא קיימת בשימפנזים אחרים ותוהה האם הוא בן משפחה, או חיית מחמד שמוחזקת ברצועה ואינה רשאית לצאת לבד מהבית. אפילו שויל מלביש אותו בבגדים ומלמד אותו לתקשר בשפת הסימנים, נותר בסיזר יצר חייתי שהוא לא מסוגל לשלוט בו. הוא נהנה לטפס על עצים ולבלות שעות ביערות שמחוץ לסן פרנסיסקו, עד שרגע של חוסר שליטה יביא לפרידה הבלתי נמנעת ממשפחתו המאמצת.

ל"כוכב הקופים" המקורי יש את אחת מסצנות הסיום המפורסמות בהיסטוריה. לא אגלה אותה כאן (רק בהמשך, אחרי אזהרה), אבל אנשים רבים מכירים אותה גם בלי לראות את הסרט. הכרת אותה סצנה עוטפת גם את "כוכב הקופים: המרד" ויוצרת תחושה בלתי נגמרת של אסון מתקרב. ויל רודמן ושאר המדענים אינם גיבורי הסרט. הדמות הראשית לאורך רובו, שמניעה את ההתרחשויות ומעוררת את עיקר ההזדהות, היא סיזר. אם היה אדם ולא שימפנזה, סביר להניח שהעלילה הייתה נראית קלישאתית להחריד, אבל היותו של הגיבור קוף אדם, הופכת את הרעיון למקורי ומרתק. הדבר הושג בזכות שחקנים אנושיים ובראשם אנדי סרקיס. למי שהשם רק נשמע לו מוכר, אנדי סרקיס הוא כנראה השחקן המפורסם ביותר שלא מרבים לראות את פניו. הוא גלם את גולום בסרטי "שר הטבעות" (ובהפקה הקרבה של "ההוביט") ואת גורילת הענק קינג קונג בסרט בשם זה. את שתי הדמויות המפורסמות האלה, גלם סרקיס בעזרת חיישנים שעטה על גופו ותרגמו את תנועותיו לאלה של דמות ממוחשבת. זה מה שנקרא לכידת תנועה וסרקיס הוא השחקן היחיד שרכש בזכותה מקום בפנתיאון של עולם הקולנוע.

מתוך הבנה מוצדקת שכבר יש לו נסיון בגילום קופי אדם, לוהק סרקיס לתפקיד סיזר. את ההתרוצציות שלו באולפן, כשהוא לבוש חליפת חיישנים מכף רגל ועד ראש, תרגמו אנשי האפקטים של חברת WETA לדמותו המאוד חיה של סיזר. אפילו הבעות הפנים של סרקיס הפכו להבעות פניו של השימפנזה, מה שבעצם הופך את "כוכב הקופים: המרד" לסרט הגדול הראשון בו אנדי סרקיס מגלם את התפקיד הראשי (אם כי ברשימת הקרדיטים ב-IMDb הוא מופיע רק אחרי כל השחקנים ה"אנושיים"). אני מודה שמראה קופי האדם בסרט לא תמיד משכנע. בחלק מהסצנות, כמו בסצנת הפתיחה המתרחשת בג'ונגל באפריקה, הם נראים כאילו הרגע יצאו מערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק. בסצנות אחרות, הם נראים לעתים די ממוחשבים. האינטראקציה בין יצירי המחשב לעולם בו הושתלו מרשימה, אפילו בסצנות בהן לא נעשה שימוש בשחקנים בשר ודם בחליפות מיוחדות שהוחלפו דיגיטלית בקופי אדם. נוסף על כך, בצעד פורץ דרך, נבנו סטים שלמים מחוץ לאולפן, בהם יכלו השחקנים בחליפות להסתובב בחופשיות ולדמות את תנועותיהם של קופי אדם בשטח, במקום לקפץ מול מסך ירוק ולקוות שאנשי האפקטים יסתדרו עם מה שיש. סצנה אחת המתרחשת על גשר שער הזהב, נראית כאילו אכן צולמה על הגשר האמיתי, עד שסרטון מאחורי הקלעים גלה לי שרוב הרקע נוצר במחשב ורק השחקנים וחלק מהכביש אכן נכחו בזמן הצילומים.

מלבד אנדי סרקיס, השחקן המרשים ביותר בסרט הוא ג'ון ליתגו. הוא משכנע בתור צ'רלס חולה האלצהיימר, גם כשאינו חסר אונים ומבולבל. יש רגעים בהם הוא מלא זעם ונוטה להתנהג באלימות, לעומת כאלה בהם הוא קורס תחת עול הבלבול והדיסאוריינטציה, או כאלה בהם הוא חווה רגע של אושר טהור. הוא משכנע כשהוא מפגין תסמיני מחלה וגם כאשר הוא ממלא את החדר בשמחת חיים שהודחקה בהזדמנויות אחרות. שחקן פחות מרשים, אבל כזה שהסרט לא היה אותו דבר בלעדיו, הוא טום פלטון, שמצא כנראה את יעודו בתור הטיפוס המעצבן וחלש האופי שכולם אוהבים לשנוא. אחרי שמונה סרטי הארי פוטר בתפקיד דראקו מאלפוי, הוא משתתף בכוכב הקופים כשומר אכזרי וטיפש במקלט לקופי אדם. אם היה מדובר בסרט כלא, הוא היה הסוהר הרשע שגורם לאסירים להראות מצפוניים יותר ולצופה להאשים את החברה ואת השיטה במצבם.

מבחינה עלילתית, אין ל"כוכב הקופים: המרד" משהו יוצא דופן להציע, חוץ מהעובדה שהוא מוצג ברובו דרך עיניו של בעל חיים לא אנושי בעולם של בני אדם. זה לא דבר שולי. סיזר הוא לא סתם שימפנזה רגיש ומודע לעצמו, הוא גיבור קולנועי קלאסי ולא שונה בהרבה באופיו מצ'רלטון הסטון בסרט המקורי. רמיזות קטנות מקשרות בין הסרטים בצורה של קריצות, כמו צעצוע שסיזר אוחז בידו וחזרה על אחד המשפטים המפורסמים שאמר הסטון ב-68'. גם המפגש הראשון בין קופי האדם לסוסים מתחבר לאופן בו הם מופיעים לראשונה בגרסה הקלאסית. עדיין, אין דבר שמחבר את שני הסרטים יותר מגיבוריהם. ב"כוכב הקופים" ההוא, הגיבור הוא אדם שמגיע לכוכב לכת בו קופי האדם הם הגזע השולט ובני האדם נחשבים זן נחות ופרימיטיבי, שרק מדענים מסויימים מאמינים שיש בהם משהו מעבר לחייתיות מסוכנת וראש אטום. ב"כוכב הקופים: המרד", המצב זהה והתפקידים הפוכים. קוף האדם הוא זה שחי בעולם הנשלט בידי בני אדם ורק מדען אחד ומשפחתו רואים בו יותר מחיה טיפשה ומושא לניסויים רפואיים.

דבר אחד שיאמר לרעת הסרט החדש, זה שהוא לא חזק בכל הנוגע לעידון המסרים שלו. כמעט כל בני האדם בו הם רעים, או לפחות טיפשים והיסטריים ובכל עימות ביניהם, תהיה לקוף האדם סיבה מוצדקת לנהוג בתוקפנות. קשה לומר אם הסרט מנסה להזהיר מפני התערבות יתרה בחוקי הטבע ונסיון האדם לשחק את אלוהים, אבל ברור שיוצריו סמנו את הקפיטליזם כמטרה לחציהם. סטיבן ג'ייקובס (דייויד אויילובו), מנהלה של חברת ג'ן-סיס, מונע לחלוטין בידי כסף. הוא מזכיר כמעט בכל הזדמנות עד כמה מעניינים אותו רווחים, גם על חשבון אמצעי זהירות ועד כמה קופי אדם הם בשבילו רק עוד אמצעי מחקר בדרך להון הנכסף. מקובל להתייחס לחברות תרופות כתאבות בצע ולפי הסרט, בעתיד הן יהפכו עוד יותר רודפות ממון על חשבון מוסר. מעבר לכך שמדובר בדימוי שקרי ביחס למציאות (בה רבות מהחברות האלה נמצאות בהפסדים, דווקא בגלל ההתעקשות לא לעגל פינות), האופן בו ג'ייקובס מוצג בסרט כגרסה המרושעת של סקרוג' מקדאק, צורם ביחס לעומק לו זוכה דמותו של סיזר. בכלל, נראה שהדמויות האנושיות בסרט מוצגות ברובן באופן חד-מימדי ונמצאות שם רק כדי לשרת איזו נקודת מפנה בחייו של סיזר. זה כאילו התסריטאים רואים בבני אדם חיות נטולות רגש, או משהו.

מכאן, ספוילרים חמורים ל"כוכב הקופים" (1968), "כוכב הקופים" (2001) ו"כוכב הקופים: המרד". שומר נפשו ירחק!!!

לכל אורך הצפיה ב"כוכב הקופים: המרד", שאלתי את עצמי עד איזו נקודה אני אמור להזדהות עם סיזר וצבא קופי האדם שלו. אני הרי יודע שבסופו של דבר, כוכב הקופים הוא כדור הארץ ובני האדם הפכו ליצורים נחותים תחת שלטון קופי האדם. ככל שהתקרב סוף הסרט, צפיתי שסיזר יהפוך למעין רודן צבאי שדעתו נשתבשה עליו ויתחיל לטבוח בבני האדם ללא רחם. לא חשבתי שהוא יסתפק במציאת בית גידול טבעי לו ולשבטו. לא ברור מה קורה בהמשך, מאחר והדבר המתבקש הוא שבני האדם פשוט יבואו עם כח צבאי וישטחו את היער, למורת רוחם של הארגונים הירוקים. אלא שבני האדם, לפי הסצנה האחרונה באמת, כנראה עסוקים מדי בהתמודדות עם וירוס קטלני שמופץ ברחבי העולם.

זה הפתרון הדיפלומטי לו נזקקתי בכדי להמשיך ולתמוך בסיזר כגיבור הסרט. בני האדם לא מפסידים במלחמה לקופי האדם (כפי שנרמז בטריילר), אלא משמידים את עצמם בעזרת וירוס שיצרו במעבדותיהם וקופי האדם חסינים לו. זה מתחבר יפה עם הגישה של הסרט מ-1968, לפיה בני האדם אשמים בהעלמות התרבות האנושית וסותר מחדש את הטוויסט הפרדוקסלי של גרסת 2001, לפיה קוף אדם שחזר בזמן, הגיע לכדור הארץ והפך אותו לכוכב הקופים. אמנם הסיום הדרמתי של צ'רלטון הסטון רמז שבני האדם לא נפגעו מוירוס, כי אם ממלחמה. זה גם מסביר את מראה פסל החרות ההרוס. מצד שני, "כוכב הקופים: המרד" מתעסק בסיפור מקומי, רק של איזור סן פרנסיסקו, שיש לו השלכות על עתיד העולם כולו ובעקיפין, גם לחיסול המין האנושי. זה לא לחלוטין תואם את הסוף מ-1968, אבל הולך באותו מסלול של הטלת האשמה בבני האדם והעברת השליטה לבאים אחריהם, בהם זלזלו כל שנות קיומם. מעין וריאציה אבולוציונית על המשפט "הענווים ירשו את הארץ".

המסר לצופים פחות בולט הפעם. ב-1968, נראה שהצעקות ההיסטריות של הסטון מופנות לעבר בני האנוש שמחוץ לסרט. מין קריאת האשמה על כך שמרוץ החימוש הגרעיני והמתיחות הגוברת בין המעצמות, יביאו בסופו של דבר לחורבן הציוויליזציה האנושית. ב"כוכב הקופים: המרד", יש מסרים ברורים נגד קפיטליזם חזירי, אבל קשה לומר שדווקא בגלל תאוות בצע, הסרט חוזה את נפילת האדם. הראשון שנחשף לוירוס המשופר (פרנקלין), נחשף אליו בגלל תקלה שהייתה יכולה להתרחש גם אם היו לוקחים עוד זמן רב למחקר. ניתן להאשים את הפזיזות לשווק את התרופה כגורם לתקלה, אבל לא בטוח שהיו יודעים מראש שהחומר מסוכן לבני אדם. גם הפצת הוירוס ברחבי העולם לא נעשית באופן שמבקר את המרדף אחרי כסף, אלא דרך נוסעים שלא אובחנו בזמן, בדיוק כמו כל מגפה בין לאומית בהיסטוריה. המצב הזה, בו יש דמות אחת שמייצגת את הקפיטליזם באופן שלילי ביותר (ולכן, "ראויה" בעיני היוצרים לגזר דין מוות), לא לגמרי תואם את המסר. במקום שהקפיטליזם יוצג כמגפה עולמית מטאפורית, שמביאה ליצירת מגפה ביולוגית, הוא פשוט מסר שנשאר באוויר ולא מתגבש לכדי רעיון שלם. לא סתם ציינתי את חוסר העידון כחסרון הגדול היחיד של הסרט. ג'ייקובס הוא אדם אחד, בעל סדר עדיפויות שגוי. עצם העובדה שמאפשרים לו לנהל חברה בסדר גודל כזה, הוא מפתיע למדי. הוא לא מופיע כסמל לכלל האנושות והוירוס שגרם מאוד בעקיפין לשחרורו, נוצר בכל זאת למטרה טובה. זו תקלה שמכריעה את מאזן הכוחות בין המינים בכדור הארץ, אבל היא מלווה במסר חלש למדי.