התחושה הראשונה הייתה שהסרט  נחמד, זורם, רגיש ומעלה חיוך מידי פעם.  הרעיון  של הסרט  נוגע  בנושא שלדעתי קרוב ללב כולנו: "המהגרים". כולנו מכירים את הנרטיב של המהגר: אדם שמצד אחד קשה היה לו לעזוב את הארץ הולדתו ומצד  שני חי בכמיהה מתמדת  להיות חלק אינטגרלי  מהעם ומהארץ אליה היגר. המהגר לעולם לא ידבר כבן המקום, מנהגיו תמיד יהיו שונים מבני המקום  ותמיד תישאר עליו  ועל צאצאיו החותמת של "זר" .

מספר מילים על תוכן הסרט: מהגר טורקי מחליט להביא את אשתו ושלושת ילדיו  לגרמניה  כי " שם החינוך טוב יותר ", וזאת למרות מחאות האישה והילדים. בגרמניה נולד בנם הרביעי "הגרמני". הסרט נפתח יום לפני  שהאישה והבעל מקבלים פספורט גרמני. עבורם זהו האישור הסופי והמוחלט להיותם חלק מהעם הגרמני. האישה מאד מתלהבת ונרגשת  והבעל  מרגיש שהאדמה מתמוטטת תחתיו.  את המשך הסרט לא אגלה לטובת הצופה הפוטנציאלי. 

השאלה שעומדת במרכז הסרט היא " מי אנחנו? ". האם אנחנו שייכים לארץ המולדת (טורקים- במקרה דנן) או שאנחנו חלק מהארץ אליה היגרנו (גרמנים). רעיון  בנלי ומוכר אך עדיין מרגש, נוגע ומעורר מחשבות. הדילמה מוצגת בתחילת הסרט כאשר רואים את  הנכד שנולד בגרמניה לבן ה"גרמני"  ולאשתו הגרמנייה  שעדיין  נחשב כטורקי למרות שאינו יודע את השפה ואינו מכיר את תולדות המשפחה. ומולו הסבא  שלמעשה הביא את המשפחה לגרמניה ועדיין מתגעגע לטורקיה ולמנהגיה וכל רצונו לאחד את המשפחה תחת המטריה הטורקית.ובאמצע כל שאר המשפחה שלא ממש ברור מה הם וכיצד הם רואים את עצמם.  התשובה  ל"מי אנחנו"  ניתנת בסוף הסרט  מתוך ציטוט של פילוסוף .

ובכל זאת -  יצאתי בהרגשה שהסרט "לא אפוי עד הסוף". משהו היה חסר.  זה ניראה כגיבוב של המון רעיונות מקוריים להצגת הדילמות ולבניית הדמויות הססגוניות  אולם -  לא עד הסוף, לא באופן מלא.  החלום בערב  שלפני קבלת הדרכון, השירותים, עובדות הזבל, המעבר בין שפות הדיבור, ההכרזה של השלטונות בטורקיה כי הסבא אינו טורקי אלא "זר" מול ההזמנה לפגישה עם הקאנצלרית -  כל אלה ועוד שנועדו להעצים ולהמחיש את הדילמה  ואפילו בקריצות שובבות, נשארו לא גמורות, תלויות באמצע. הסרט ניראה לי יותר כסקיצה שעדיין חסרה את העיבוד הסופי.  

אבל   לדעתי - אפשר וכדאי לראות  ואפשר גם ליהנות  כי כמו שאמרתי  קליל, זורם, רגיש עם נגיעות של הומור עדין. אני יצאתי מהסרט בחיוך גדול.

  אז... מחכה לשמע מה דעתכם .