כותרות TheMarker >
    ';

    Punjabi Hardcore

    כתיבה על מה שעניין, סיקרן, ריגש או עיצבן (אותי לפחות). המוטו הכללי - אנו כאן לא כדי לסגוד למה שקיים אלא בכדי לפקפק בו.

    פסטיבל פיק.ניק - ג'יינז אדיקשן בהופעה

    0 תגובות   יום ראשון, 4/9/11, 01:39

    ''

    (צילום: רפי קאהאן, כל הזכויות שמורות)

    פראי, סוחף, מרטיט, טסטוסטרון, גיטרות, סקס, פורנו, ברית מילה, אסוציאציות למקום אחר בזמן ובמרחב. כל התיאורים הללו, טריוויאלים ככל שיהיו, הם נכונים בהקשר של ההופעה של יום חמישי בגני התערוכה. לקח לג'יינז אדיקשן בהנהגת פרי פארל (פרץ ברונשטיין) פחות משלושים שניות לשבות את הקהל התל-אביבי ולהוציא אותו מאדישותו המיתולוגית. זה פשוט, קחו להקת רוקנ'רול מהסליזיות שיש בנמצא. מוזיקאים ואשפי במה ברמה שלא רואים כל יום. מיתוס מכונן בדמות הצלת הרוק האלטרנטיבי והפיכתו ביחד עם נירוונה ופרל ג'אם לזרם המשפיע ברוק ב-20 שנה האחרונות, מה קיבלתם? בוקס בפנים, נוגראע באף, בעיטה בביצים וכאב אזניים. רוקנ'רול בייבי!

     

    תאמינו לי שבשעות הערב הופך ההאנגר של גני התערוכה לאולם ההופעות הכי בינלאומי שתוכלו למצוא בצד הזה של הים התיכון. הוא מכיל אלפי אנשים, שלמרבה הפלא כולם מאותה שכבת גיל. לרגע הרגשתי במפגש של דור ילידי אמצע שנות השבעים. נראו שם אנשים שכביכול לא אמורים היו להראות ביחד ועוד פחות מכך במופע מהסוג הזה. לידי עמד בחור עם כיפה לראשו וצינגעלה בפיו. הוא לא היה היחיד, כיפות סרוגות זיהיתי אצל עוד מספר לא קטן של צופים. האם לעובדה שללהקה יש 50% יהודים כשרים בסד"כ מכשירה אותם לחברינו? חוץ מבני עקיבא הייתה נציגות לרוקיסטים ורוקיסטיות מקועקעים כדבעי, עובדי היי-טק עם משקפיים ואייפונים שנשלפו ברגע שהתחילה ההופעה, צעירים שהיו כנראה בני חמש כשהאלבום המכריע של ההתמכרות של חנה יצא לחנויות וכן אוסף די נרחב של נציגות דור ה-X, המציאות נושכת.

     

    באיחור רגיל, עלו ב-23:15 חברי הלהקה וסימנו את תחילת האורגיה הקולית הפרועה שנראתה על בימות ישראל זה זמן רב. בזמן שרוב גיבורי התרבות של הרוק מסתפקים במופע רגיל על גבול הסטנדרטי. מוכיחים החברים של פרץ שאפשר גם אחרת. פארל שר ומשחק את תפקיד הנרקסיסט המשולהב. הוא מתפתל, מיילל וזועק בעזרת אפקטים את קול האלטרנטיבה שכמעט ונעלמה בעולם הזה של ביטים ולופים מסומפלים. דייב נבארו מוכיח לנו שעדיין יש מקום לגיטר-הירו אמיתי שאשכרה פורט על מיתרים ולא מאונן בקצב על צעצוע פלסטיק מול המסך. סטיבן פרקינס (היהודי השני) דופק ומקיש במרץ על העורות של התופים כמו מתופף שבטי מאפריקה ואפילו אייברי הבסיסט שנעלם, חוזר ומחייך. 

     

    בקיצור, מי שאוהב רוק קיבל בראש, מי שאוהב טכנו קיבל ערב מוות לטכנו כמו שלא נראה במחוזותינו מאז סגירתו של מועדון הרוק היחיד בארץ (שהפך הפלא ופלא למשרדי חברת היי-טק). חבל רק שסאונד בינוני ובירה ב-27 ש"ח (המספר המיתולוגי) קילקלו מעט את המסיבה. זה לא מה שימנע מאיתנו להיזכר בדבר אחד. הרוק לא מת, הוא פשוט נרדם קצת והוא עוד יחזור מתי שהוא. צריך רק לחכות לבר-מינן הבא שיסמן לנו מי ייכנס לפנתיאון ועדיף, למען המיתולוגיה, שזה יקרה לו בגיל 27.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      rajokahn
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין