אני לא חזקה במיוחד ב"מדיית המסך". לא זה הקטן, הגדול וגם לא זה החדש של הפון. לרוב במהלך סרט טיפוסי של שעה וחצי תמצאו אותי עושה לפחות עשרים הפסקות יזומות: לשירותים, לפופקורן, לסיגריה, לקפה, לשיחת טלפון, לא באמת משנה.

יתכן וזה הקולנוע האמריקקי (ולא, זאת לא טעות כתב) הכל כך צפוי, ידוע ולעוס. אולי זה חוסר הסבלנות שלי, אבל אם אני כבר בוחרת לצפות בסרט אני מעדיפה סרטי איכות. ואת אלו אני מוצאת "משום מה" בסרטים קטנים שמגיעים ממקומות לא צפויים בשפות באמת זרות.

ביותיפול (מקסיקו)

הסרט, כשמו, בהחלט עוסק בקשר שבין יופי לכיעור או שמא זה הכיעור שביופי. זהו סיפורו של אדם שחיי במחוזות הכיעור האנושי ואולם כבר מהשנייה הראשונה כובש את הצופה שאינו מסוגל אלא למצוא את היופי, האנושי.

סיפורו של אדם שקיבל משמורת על שני ילדים קטנים כי אשתו זונה חולת מאנה-דיפרסיה, סיפורו של אדם שמתעסק בחייהם של עובדים זרים לא חוקיים החיים בתנאים בלתי נתפסים ונרדפים ע"י הרשויות, סיפורו של אדם חולה סרטן שימיו ספורים, סיפורו של אדם המייצג את היופי באופי האנושי ואת הרגישות הכמעט בלתי נתפסת.

אין מספיק מילים לתאר את המשחק המרשים והגאוני של חאווייר בארדם (הגיבור) ומריסל אלואהז (אשתו). אלא ש, הרגישות והתבונה הכל כך לא אופיינית לקולנוע השגרתי של הבמאי אלחנדרו גונזלס הופכים את הסרט ללא אחר מאחת היצירות המופלאות שחותכות קרע במציאות היומיומית ומובילות את הצופה לא רק להזדהות מוחלטת עם הדמויות כולן בסרט אלא מערערות ומהרהרות את הצופה עד עמקי נשמתו.

אין ספק שזהו אחד הסרטים הקשים יותר לצפייה שראיתי מזה שנים, גם אין ספק שהסרט הזה עוד יהדהד בראשי להרבה חודשים.

ובמאמר מוסגר, הציון שלי עומד על 5, רק כי אין 58,967.342