בראש ובראשונה, הסרט החדש, בתלת מימד, הנצפה במשקפיים מיוחדים (תרתי משמע) אינו סרט רגיל והוא מומלץ למי שמתגעגע לפינה. חלוצת השילוב בין תיאטרון חזותי וריקוד. הוא מיועד לכל אוהבי אומנות מרמזת, אשר רוצים לחוות חוויה אסתטית מרגשת. "כשהמילים אינן יכולות להביע יש צורך להשתמש ברמזים". זהו אחד המוטיבים המנחים
את מעשה האומנות הבאושי. באוש חקרה את הכמיהה האנושית, והסרט מוגש לזכרה ולכבודה כמחווה של וים ונדרס, ורקדני להקתה וכביטוי לכמיהתם לה.
ונדרס, הבמאי עבד אתה על תיעוד עבודתה, אך היא הופסקה באיבה עם מותה. הסרט מביא קטעי ארכיון, שהיו חלק מהעבודה המשותפת שלהם, המתעדים אותה ואת תפישת עולמה בצעירותה, והשאר מושלם בדברי הרקדנים שהיו נאמנים לה שנים רבות. האופן בו בוחר ונדרס להביא את דבריהם אף הוא מקורי: פינה בוודאי הייתה אוהבת את הבחירה הזאת. ונדרס ודאי מוכר לכולם בזכות שתי עבודות נפלאות במיוחד: סרטו "מלאכים בשמי ברלין" והסרט התיעודי הנפלא "בואנה ויסטה סושאל קלאב", שאף הוא עוסק באומנות (במוסיקה).
הסרט הוא מופע יותר מאשר סרט. הבחירה בתלת מימד, שבד"כ משויכת אסוציאטיבית לסרטים מסחריים מעניינת מאוד. תוכלו לראות את הקטע המפורסם מתוך "קפה מולר" שבו פינה רוקדת בעצמה. הרקדנים סיפרו שלא למדו את התפקיד הזה, כדי שיישאר שלה. ההערצה הגדולה אליה זוכה לביטוי בכל רגע ורגע בסרט.
תוכלו לזהות בין קטעי המחול גם את "קונטאקטהוף" ,"פולחן האביב", ואת
"ויקטור" - באלה ובאחרים יופיע תמיד הכאב, הסבל, דמויות אבודות, אך יש גם תקווה אירונית בתוך כל הייאוש הקיומי הזה.
הסגנון סוריאליסטי, ומקום ההתרחשות מקורי לא פחות: לא רק אולם תיאטרון כמטאפורה, וכמוטיב מנחה, אך בצורה מודגשת לא פחות, רקע של רכבת עילית, עיר מתועשת, מחסנים וחללים ריקים, ומול זה- מחול על רקע טבעי, כמו על שפת תהום, שדה שלכת, שמפוח מפזר את עליו ועוד ועוד. ציפיתי לסרט הזה בכיליון עיניים, כנראה שלא הייתי יחידה. מחאנו כפיים בסופו של הסרט.
כמה כאב, כמה יופי. מרצה לחוגי בית- http://www.anat-or.com/learn.asp?category=058_101_
המלצות על סרטים חדשים- http://www.anat-or.com/films.asp?category=072_
ההרצאה הקרובה הפתוחה לקהל הרחב http://www.anat-or.com/news_view.asp?id=110
|
