מעל 600,000 איש אבדו את חייהם במלחמת האזרחים האמריקאית, עד שהדרום נכנע והעבדות בוטלה בו סופית. לפחות, זה היה המצב על פי החוק. אם אתם בקיאים אפילו מעט בהיסטוריה של ארצות הברית, אתם יודעים שלמרות שהשחורים במדינות הדרום קבלו זכויות אזרח מלאות, כולל זכות הצבעה בבחירות, זכות להחזיק ברכוש וזכות לחרות, הם הוסיפו לסבול מאפליה קשה מצד הלבנים העשירים והמקושרים בהרבה. למעשה, גם בצפון הייתה גזענות קשה, אולם היא לא הייתה חריפה ומונעת ממסורת רבת שנים כמו מדרום לדלאוור. אחרי הכל, הבלש טיבס מ"כחום הלילה" לא נשאר בבית, אלא ירד דרומה כדי לגלות איך תג משטרה לא מונע מאדם שחור להיות החשוד המיידי בכל פשע ברדיוס של עשרה קילומטר.

"העזרה" מתרחש בשנות השישים של המאה ה-20, הרבה אחרי תום מלחמת העצמאות וביטולה המוחלט של העבדות בכל תחומי ארצות הברית. בג'קסון, מיסיסיפי, יש הרבה רחובות יפים, עם וילות מפוארות ומכוניות מבריקות בחניה. צעירים רבים מקימים משפחות זמן קצר לאחר סיום התיכון, כי דאגות כלכליות וצורך ללהטט בין דאגה לילדים לבין עבודה, אינם חלק מחייהם. בשביל זה יש עזרה, מגזר שלם של נשים שחורות המגיעות מהחלקים העניים יותר של העיר, שם הבתים קטנים ועשויים עץ מתקלף והאוטובוס מקשר אותן למקום עבודתן. לא מדובר בעוזרות בית שפשוט מנקות ולא עושות תריסים. העזרה עושות את כל מה שעקרת בית אמורה לעשות, רק בבתים של אחרים. הן מבשלות, מנקות, עושות קניות, עונות לטלפון ודואגות לילדים כאילו היו אמותיהם. בעוד בעלות הבית עסוקות בחיי חברה ובפוליטיקה מקומית, העזרה נמצאות שם בשביל לגדל ילדים בצבע אחר, בתקווה שהשכר הזעום שיקבלו יספיק בשביל לכלכל את הילדים שלהן.

יוג'יניה "סקיטר" פילן (אמה סטון) חוזרת לג'קסון לאחר שסיימה את לימודיה בקולג'. היא נרגשת לפגוש מחדש את החברות הישנות, את משפחתה ואת העוזרת הזקנה קונסטנטין שגדלה את סקיטר מהרגע שנולדה והייתה עבורה דמות אם לא פחות מאמה החולה. כאשר מתברר שקונסטנטין אינה מועסקת עוד בידי המשפחה, סקיטר חושדת שהסיבה האמיתית לעזיבה מוסתרת ממנה, אבל אין מי שיספר לה מה באמת קרה. עבודה חדשה בעיתון המקומי, מביאה אותה לשוחח עם אייבילין (ויולה דיוויס), העוזרת של אחת מחברותיה. למרות שמטרתה המקורית של השיחה הייתה תמימה בהרבה, סקיטר מזדעזעת מהיחס לו זוכות אייבילין ושאר העזרה ומנסה לשכנע אותן לספר את סיפורן, אותו תעלה על כתב. אייבילין מסכימה, לאחר היסוס, אולם אף עוזרת אחרת לא מוכנה לשתף פעולה, מפחד שתפוטר ולא תצליח למצוא עבודה אחרת במידה ויחשפו השמות האמיתיים מאחורי הפרויקט.

אין לסרט דמות ראשית אחת. הוא מתמקד בנקודת מבטן של שלוש נשים: אייבילין, סקיטר ועוזרת נוספת בשם מיני ג'קסון (אוקטביה ספנסר). מיני אינה ששה לשתף פעולה, אולם לה יש סיפורים מרתקים וקשים לא פחות מאשר לאייבילין. מיני עובדת בביתה של הילי הולברוק (ברייס דאלאס האוורד) שלמרות שאין לה ראש נוסף, מצליחה למסתובב בקלות עם שני פרצופים. הילי מנהלת מצד אחד קמפיין לאיסוף תרומות עבור ילדים רעבים באפריקה ומצד שני, קוראת לחייב כל בית במיסיסיפי לבנות שירותים נפרדים בחצר לעזרה, כדי שלא ישתמשו בשירותים של בעלי הבית, או אפילו של אורחיהם הלבנים. הילי הולברוק, בדומה לחברותיה, היא אישה צעירה ויפה שמאפשרת לאישה שחורה לגדל את ילדיה, אבל לא תסבול שום התחצפות מצדה, או אפילו כניסה מהדלת הראשית כשיש עוד מישהו בבית. היא גם דואגת להרחיק מהמעגל החברתי אנשים לבנים כמו סיליה פוט (ג'סיקה צ'אסטיין), במידה וגדלו בשכונה הלא נכונה.

הצביעות שולטת בג'קסון וסקיטר נעשית מודעת אליה בזכות הריחוק שיצרו שנות הקולג'. היא חוזרת כצופה מבחוץ ומבינה שגדלה בעולם שלא התנתק מימי העבדות. אנשים שחורים עדיין מופלים לרעה, כששימוש בכניסה נפרדת וישיבה באחורי האוטובוס הם רק קצה הקרחון של הגזענות המשמשת נורמה בעיר. גם אם העזרה חופשיות לעזוב את העבודה מתי שירצו וגרות בבתים משלהן, מעסיקיהן הלבנים עדיין מתייחסים אליהן כאל רכוש שעובר בירושה מדור לדור. מקובל שם לראות בשחורים גנבים מפיצי מחלות שצריכים להיות אסירי תודה שהגזע העליון מרשה להם לעבוד בבתיהם. האבסורד הוא שהילדים המגודלים בידי העזרה אוהבים אותן כמו משפחה ורק כאשר הם מתבגרים, הם מאמצים את מדיניות ההפרדה שלמדו מאמא ואבא.

הבעיות הקשות בג'קסון, כיצוג של אמריקה כולה באותה תקופה, לא מוצגות בסרט במלוא עוצמתן. למרות התייחסות למקרים של התעללות, האשמות לא מוצדקות בגנבה, התעלמות מרגשותיהם של אנשים בעלי גון עור כהה, אלימות בתוך המשפחות העניות והניתוק שנוצר בין הילדים לבין ההורים הביולוגיים, הכל נעשה בקטן ובלי להטריד את מנוחת השכנים. יש בהעזרה אג'נדה ברורה כנגד החוקים הגזעניים שמאפשרים זאת וכנגד גזענות בכלל, אולם אין מראות קשים במיוחד, או ביטויי גזענות שהאוזן צורמת למשמעם. זה לא שהעיסוק בעניין שטחי, כמו שהדגש לא מושם על הסבל אלא על המאבק כנגדו. יש רגעים בהם שנות השישים נראות כתקופת של שלטון אימה בצל רציחות על רקע פוליטי ברחבי המדינה, אבל הסיפור מקפיד להתרכז בדמויות המוכרות מג'קסון. אחרי שלומדים מי עובדת אצל מי, מי מוחרמת בידי מי ומי מואשמת במה, העזרה הוא סיפור נוח למעקב, עם חלוקה ברורה של צודקים וטועים.

זה עובד, גם אם לא בשיא העוצמה שרוחות מהפכה אמורות ללבות. הדמויות שזוכות ליותר זמן מסך, מעניינות ומספקות סיפור זורם ונוח למעקב. דמויות המשנה בעיקר ממלאות חללים ברקע כחלק מהדגמה לכוחן של נשים דומיננטיות בחברה שמרנית. הגברים בסרט הם מפרנסים חסרי אופי שמגבים את בנות זוגם, או מתעללים בהן. זה סרט על עוצמה נשית, עם דגש על האומץ הנדרש בכדי לצאת נגד סדרי עולם שאינם שייכים לעת המודרנית. תסריט טוב, עיבוד לספרה של קתרין סטוקט, נותן יצוג מכובד לנשים משני צדי המתרס החברתי ושוזר הומור ואנושיות לצד ביקורת כלפי חברה שנתקעה במאה ה-19 וחושבת שסבלו של צד אחד, הכרחי למען קיומו התקין של הצד השני.

עיקר הכח של העזרה נמצא בצוות השחקנים ובעיקר שחקניות, שלו. רובן עושות עבודה טובה והכימיה ביניהן יוצרת סצנות אמינות ונטולות רגעים מביכים, מלבד אלה שהתסריט מורה עליהם. ויולה דיוויס מצטיינת כאייבילין העצובה והמהורהרת שנושאת טרגדיה מעברה ומבינה טוב יותר מכולם איך השיטה עובדת ומה לא בסדר איתה. היא אמיצה במיוחד, בהיותה הראשונה לשבור שתיקה, למרות שידוע לה המחיר הכבד על חשיפה. מצד שני, מבט שטחי היה יוצר רושם שדווקא היא הכי מקבלת עליה את אורח החיים הלא הוגן, מכיוון שהשקט שהיא משדרת נדמה בטעות כהסכמה ולא ככעס עצור. אוקטביה ספנסר מגלמת דמות הפוכה בתור מיני. היא צעקנית, מתחצפת וגאה. אין לה שכבות נסתרות, כי הכל מוחצן לעיני הציבור. היא משתדלת לשלוט בעצמה כשהפה הגדול שלה מסכן את עבודתה, אבל מתקשה לקבל מצב שלא מתנהל כרצונה. זאת בעוד בביתה, היא שפחה לבעלה וחסרת זכות דיבור. ברייס דאלאס האוורד מעוררת תעוב בדיוק כפי שהילי הולברוק אמורה לעורר. יש לה כריזמה שסוחפת את שאר נשות העיירה אחריה, אולם היא עיוורת לאפשרות שביכולתה לטעות וחרדה מכל שביב של מבוכה בחברה. היא מאמינה ששוויון זכויות הוא המצאה של היפים הזויים וסביר להניח שהייתה משתלבת היטב במשטרים אפלים למיניהם שאת שמם עדיף לא להזכיר (פתח תקוה).

יש להעזרה בעיה אחת גדולה, שהייתה יכולה למוטט אותו מהיסוד. הסרט, למרות הנושא הטעון בו הוא עוסק, מעדיף להימנע מלזעזע יותר מדי ומדלג על הסיפורים הבאמת קשים על חיי השחורים בארצות הברית באותה תקופה. לא כל בעלי הבתים הלבנים מוצגים כרעים, בדיוק כפי שלא כל השחורים הם נשמות טהורות, אולם חסר משהו שיבהיר עד כמה המצב קרוב לפיצוץ. זה לא מספיק להדגיש את עניין השירותים הנפרדים, כאשר יותר מסצנה אחת רומזת לרדיפות אלימות של ממש ברחובות ג'קסון. הסרט צבוע בצבעים עליזים ומסתיר את עומק האפלה בה אנשי ג'קסון ודומיהם שרויים.

לצד הטענה הזו, אני עדיין חושב שהעזרה הוא סרט טוב. תחת טיפול קליל יחסית בפחד קיומי, הוא בכל זאת מצליח להעביר מסר ברור כנגד גזענות, או לפחות שיעור בהיסטוריה של הדרום. צריך לקלוט שהעלילה מתרחשת לפני פחות מחמישים שנה כדי להבין עד כמה המצב היה אבסורדי. כשצופים בסרט, נכנסים לעולם שבו לא רק שאדם שחור לא יכול להיבחר לנשיא ארצות הברית, רוב הסיכויים שירצח עוד בטרם יפתחו הקלפיות. זה לא רק שאסור לשחורים להיכנס מהדלת הראשית, זה גם האופן בו גרמו לאחוז לא מבוטל מהאוכלוסיה לציית לאיסור אנטי-דמוקרטי שכזה. הדברים האלה נותרים סמויים, אבל הם בהחלט קיימים באוויר. העזרה לא מטריד או מזעזע במיוחד, אפילו קומי מדי פעם, אבל הדברים שאינם נראים על המסך, בהחלט נוכחים ומשפיעים על הדמויות ועל התנהלותן. צוות השחקנים מדהים. אם לא יהיו מועמדים השנה לפרס גילדת השחקנים לאנסמבל הטוב ביותר, אהיה מאוד מופתע. הבמאי טייט טיילור לא מבריק בשום צורה, אבל יודע לגרום לסרט לא קצר (146 דקות), מרובה דמויות ומתחים, לעבור בצורה חלקה ונעימה. הוא מבדר, אבל לא במידה שמשכיחה את המסר האמיתי שלו. זה סרט טוב כמבוא לדיון שבוודאי יעלה בתום הצפיה בו ויגע בנקודות החסרות.