קומדיות רומנטיות נוטות להתנהל לפי קובץ כללים מסויים. למעשה, זה יותר כמו קודקס שפותח כמעט מראשית ימיו של הקולנוע, אולי אפילו לפני כן, על בימות התאטרון וברומנים למעמד העליון. בעצם, אני מוכן להתערב שבימי הקדמונים, היו יושבים אנשים סביב מדורה ומספרים על אהבה כנגד כל הסיכויים, בעודם מתבלים את הסיפור בהלצות מזדמנות ואיזה סטראוטיפ על עמוני קמצן, או מינואי טיפש. כנראה שהמסר המתבקש היה שהאל החביב עליך דואג לטוות גורלות ולהפגיש בין אנשים שנועדו מאז ומתמיד להיות ביחד, אבל פועל בדרכים נסתרות ומעדיף להסתתר מאחורי חתונה של האחות, או מסע כיבוש ואונס במחנה היריב. רומנטיקה הייתה יותר מפרחים ושוקולד באותה תקופה.

ההיסטוריה של הוליווד רצופה בקומדיות רומנטיות המתרחשות על רקעים שונים ובתקופות שונות. זו יכולה להיות אהבה בין פלאונטולוג ויורשת עשירה המגדלת נמר מחמד, בין סטנדאפיסט נוירוטי ושחקנית מתחילה בניו יורק, או אפילו בין זונה טובת לב וחזיר קפיטליסטי. אהבה מוכרת וכשהיא מוצגת בצרוף שנינויות ודמויות שוליות מבדחות, הנוסחה מוכיחה את עצמה כיעילה בכל פעם מחדש. להיסטוריה העשירה והלא מתגמשת במיוחד הזו, נכנס "טיפש, מטורף, מאוהב". זו קומדיה רומנטית באופן מוצהר ויש לה את כל הכוונות לגרום לצופים לצחוק ולחשוב מה זאת אהבה ומה היא מבקשת. ההבדל משאר הסרטים בסגנון טמון בכך שלא בטוח שיוצרי הסרט מאמינים שיש להם תשובה.

זה מתחיל בסופו של אחד מסיפורי האהבה הטהורים והפשוטים ביותר שקיימים. קאל (סטיב קארל) ואמילי (ג'וליאן מור) מבינים שעליהם להיפרד. הם ביחד מאז התיכון ומעולם לא אהבו אנשים אחרים, אבל אחרי עשרים ומשהו שנה ביחד, אמילי מפרה את הברית הקדושה. עם שני ילדים בבית, הם נקלעים לראשונה בחייהם למצב בו הם חיים בנפרד וחופשיים, לפחות עקרונית, לצאת עם אנשים אחרים. שניהם לא באמת יודעים כיצד לנהוג במציאות החדשה וקאל אפילו מסתנן מדי פעם באישון לילה, כדי לטפל בגינה, בתקוה שלא יחשף ברוב פתטיותו.

לג'ייקוב אין את הבעיות האלה. הוא מלא בטחון ונוטף סקס אפיל, יודע בדיוק איך לגשת לאישה וחסר נקיפות מצפון כשהוא לא מחזיר לה טלפון וחוזר הישר אל שדות הציד. זה שהוא נראה כמו ראיין גוסלינג (שלגמרי במקרה, מגלם אותו בסרט), בטח לא מזיק. מתי שרק ירצה, הוא מגיע לבר החביב עליו ויוצא עם אישה פנויה לבחירתו. כשהוא מבחין בקאל, המקפיד לשתף בקולו השתוי את סביבתו בצרות אשר נפלו עליו, ג'ייקוב מחליט לגאול אותו מיסוריו. הוא לוקח אותו תחת חסותו ומעביר לו קורס באומנות הפיתוי, הכולל החלפת מלתחה, החלפת גישה והחלפת אישה בכל פעם. קאל לומד להיות פלייבוי מסתורי שנותן לנשים מזדמנות ושיכורות למחצה להאמין שיראו ממש טוב לצד השידה שלו בבוקר.

הסרט עוסק גם בסיפורים נוספים. רובי, בנם בן ה-13 של קאל ואמילי, מאוהב בבייביסיטר שלו, ג'סיקה. הבעיה, מעבר לכך שג'סיקה גדולה ממנו בכמה שנות לימוד, היא שג'סיקה מאוהבת בקאל ושוקלת כיצד יכולה ילדה טובה שכמותה לנצל את פרידתם של אהובה ואישתו החוקית. לא בטוח איזה משני המקרים יותר מטריד, במיוחד לאור האופן בו כל צד מגלה על אהבתו של הצד האחר. סיפור נוסף הוא סיפורה של האנה (אמה סטון), סטודנטית למשפטים, איתה מנסה ג'ייקוב להתחיל מבלי לדעת שהיא תפוסה. החוויה גורמת להאנה להתחיל לתהות האם הקשר עם בן זוגה יציב כפי שהיא מאמינה, במיוחד לאור הבטחתו להפתעה מיוחדת בעתיד הקרוב.

העיסוק באהבה כאן הוא לא רק כמטרה שכולם מנסים וצריכים להשיג. כמעט כל הסרט הוא דיון מתמשך, לפעמים ללא מילים, על מהותה של אהבת אמת לעומת פיתויים מזדמנים ואיך התרבות המודרנית מחדירה למוחנו מוסכמות שלא תמיד תואמות את המציאות. זה נשמע כבד ופילוסופי, אבל "טיפש, מטורף, מאוהב" הוא קודם כל קומדיה והמטרה שלו היא לא רק לרגש, אלא גם לשעשע. לפעמים זה עובד, עם לא מעט בדיחות ששוברות את סיפור הרקע המדוכדך ומוסיפות לדמויות מימד פחות מלודרמתי. מנגד, בדיחות רבות, כמו גם פיתולי עלילה מסויימים, צפויות מראש וכאילו מיועדות לצופים שלא ראו הרבה קומדיות בחייהם ומופתעים בקלות. יש פה ושם מפנה לא צפוי, אבל זה מאוד תלוי בהכרות עם הז'אנר. ככל שראיתם יותר קומדיות רומנטיות, או קומדיות שעוסקות במהפך בחייה של דמות ראשית, תצחקו מפחות בדיחות.

יאמר לזכות הסרט שהוא מצליח לרגש. הוא לא ציני ומחפש בכח לסחוט צחוקים על ידי גרימת סבל לדמויות. יש סצנות שממש עושות צביטה בלב מרוב שהן תופסות את מהות היחסים בין הדמויות. הבמאים גלן פיקרה וג'ון רקווה עשו דבר דומה בסרטם הקודם, "אני אוהב אותך, פיליפ מוריס". גם שם, שלבו בין קומדיה הבנויה על עלילה קצת מפותלת לבין סצנות מרגשות ועשויות היטב. שם היה להם את ג'ים קארי שינווט בהצלחה בין הגישות, כאן יש להם את סטיב קארל. למרות שאני לא מחזיק במיוחד מסטיב קארל כשחקן, הוא עושה את העבודה כשזה מגיע לדמות הקבועה שכבר נעשה מומחה בה. הוא מגלם, כמו ב"המשרד" וכמו בלפחות חצי מהסרטים בהם השתתף, את הלוזר העצוב שנקלע לסיטואציות לא נעימות ומאמין שהדרך לצאת מהן תמיד נמצאת בידיו. הוא נע בין רגעים של יאוש לרגעים של חולמנות ילדותית, אבל נדפק בעקביות כשהוא מנסה להיות פשוט עצמו. אני לא בטוח אם קיים קומיקאי שבנה קריירה על גילום עקבי של דמות כל כך עצובה, אבל לסטיב קארל יש את הכשרון להיות בדיוק הדמות הזו.

ראיין גוסלינג הוא ההפך מקארל כשזה מגיע לגיוון. הוא מגלם דמות שונה בכל סרט ולרוב, עושה זאת בהצלחה. גוסלינג הוא אחד השחקנים הצעירים החביבים עלי ויהלום נדיר בדור של שחקנים לא מתבלטים שמנצנצים לרגע ומייד נשכחים. הוא אמין בתור ג'ייקוב, כולל הקול שלו שנשמע לפתע סמכותי יותר מבתפקידים אחרים שלו. הסרט לא חושף באופן ישיר מה הביא את ג'ייקוב להיות רודף שמלות ציני שיוצר חברות עם אדם אחר מתוך כוונה ברורה לשנותו ולעשות אותו גרסה יותר מבוגרת של עצמו. זה גם לא משנה. לפני הצפיה בסרט, לא הייתי חושב על ראיין גוסלינג כליהוק מתאים, מכיוון שהוא נוהג לגלם דמויות רגישות ופגיעות יותר. בזמן הצפיה, שכחתי שהוא היה אי פעם משהו אחר. הוא שכנע אותי שג'ייקוב הוא מה שראיין גוסלינג עושה בשעות הפנאי, כשלא מלהקים אותו להתאהב בבובה מתנפחת או ללמד בחטיבת ביניים תוך התמכרות לסמים.

יש ל"טיפש, מטורף, מאוהב" שתי בעיות ושתיהן קשורות לעלילה שלו. האחת היא שהסיפורים השונים, למרות שהם עוסקים במעט דמויות, נוטים לגנוב פוקוס אחד לשני. ההתעסקות בשינויים שקאל עובר, משכיחה את זה שג'סיקה מאוהבת בו. הנסיון של אמילי להתמודד עם הפרידה בצורה בריאה, גונב מהנסיון של האנה להחליט מה היא עושה בחייה. ג'ייקוב נראה בהתחלה כמו דמות ראשית ואז נעלם לחלק גדול מהסרט, עד שנעשה שוב רלוונטי לסיפור. הבעיה הזו לא חמורה, אולם היא יכולה לבלבל ומצריכה יותר סבלנות וריכוז מהנהוג בקומדיות רומנטיות, בכדי להצליח לעקוב אחר הנעשה. בעיה קשה יותר היא בסופו של הסרט. לא אגלה מה קורה, אבל כן אציין שמאוד לא אהבתי את הטון בו היוצרים החליטו לסגור את העלילה, במיוחד כשהוא מתנגש ללא רחמים בקו המציאותי והמעודן שמאפיין את רוב הסרט. לא אתפלא אם גורם חיצוני כפה שינוי אופי ברגע האחרון, אבל זה פספוס של סרט שהיה יכול להיות שעור מאלף ברומנטיקה והשתקפותה במציאות והפך למשהו אחר לגמרי.

להוציא את הסיום הגרוע, "טיפש, מטורף, מאוהב" הוא סרט מקסים ורגיש שמטפל בבגרות ובכנות באחת מאבני היסוד של האמנות, על כל צורותיה. הוא לא רואה באהבה סתם אמצעי עלילתי, אלא ממש מנסה להבין אותה ועושה זאת בעזרת הומור ודמויות עמוקות בהרבה מכפי שהן נראות בתחילה. פיקרה ורקווה מביימים את הסרט בסקרנות אמיתית ומעניקים לו לעתים מראה של סרט אינדי קטן, חרף השמות הגדולים בצוות השחקנים. מצלמה רועדת, צילום שסוקר את גופן של הדמויות בזמן שיחה אינטימית, צילום סטטי שממקם את קאל ואמילי במרחק מדויק משני צדיה של אותה דלת. יש כאן הרבה טכניקות שאמנם לא צורחות וקופצות מול העיניים, אבל מספקות מגע אישי לכל סצנה. עם תסריט קצת יותר סגור על עצמו, זה בהחלט היה יכול להיות אחד הסרטים הטובים של השנה.