כותרות TheMarker >
    ';

    orenjada

    רק לרשום את מה שאני חושב, לכך הבלוג נועד ולכך הוא משמש. טונה של טלוויזיה, הרבה קולנוע, קצת שטויות מסביב ועוד פחות מכך על הכול ועל כלום. מי שרוצה שיחזור, מי שלא לא. אין הרבה מקומות בהם אפשר לפרוק את מה שאני חושב בלי לדפוק פרופורציות, בינתיים נוח לי. אהבתם תחזרו, לא אהבתם אל. לא באתי להוכיח כלום לאף אחד או לגרום לאחרים לראות "מה ומי אני באמת", כולה בלוג על הכול ועל כלום. אני אוהב לכתוב, זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טיפה יותר. אה, ואם אני לא כותב בקצב יותר מהיר או אפילו יותר מדי שטויות אז אל תהססו להזדיין בסבלנות או מינימום להגיב. ביי בינתיים

    0

    הדרך בחזרה (THE WAY BACK) - ביקורת

    0 תגובות   יום רביעי, 21/9/11, 23:43

    http://cafe.themarker.com/image/2358997/

     

    "לא סרט משהו" אמרה בחורה שישבה במרחק כמה כיסאות ממני לעלם שישב לצידה, גיחכתי קלות, אם הייתי טורח לקנות פופקורן לפני ההקרנה אולי אפילו הייתי זורק אותו עליה, אבל וויתרתי, העדפתי לשקוע בתוך התמונה העצבנית של הנוף הנרחב שהשתקפה לעיניי מבעד למסך. כשהיה שם שלג היה לי קר, כשהיה שם שמש התחממתי, כשהדמויות שלא הפסיקו לצעוד על המסך היו צמאות התחשק לי לטבול פיסת בד ממים בבאר ולדלות ממנה מעט טיפות בכדי להרוות את הצימאון. אפילו צחקתי כשהבדיחות מהסרט "הדרך בחזרה" היו צפויות, אפילו כשלא. אני הכי אוהב סרטים שכשאני מתחיל אותם אין לי מושג לאן המוח שלי הולך לצעוד ביחד איתם, ואז הם מפתיעים אותך, סרט שבתחילתו משתקף לו הלוגו של 'נשיונל גיאוגרפיק' יכול ליצור ציפיות רבות ממנו על נופי טבע, על חוסר בפעלולים ובשימוש אך ורק במה שאימא אדמה מספקת. אבל הוא יכול גם לאכזב, במיוחד אם הוא נמשך שעתיים ארוכות שבכל פעם שהצופה הממוצע בטוח שהנה, הגענו לשלבי הסיום, נפתחת לה סצנה נוספת שמכניסה את הקהל שמאזין לה למחשבות אובדניות. אבל דווקא הסרט הזה, עם השחקנים האלה, עם הדמויות והסיפור שהם מספרות, אחד המבוסס על ספר זיכרונות של הדמות הראשית, דווקא הסצנות הנוספות שנפתחו בכל פעם מחדש לא ייאשו, חלילה בגלל אורך הסרט, יותר בגלל שנפתחה לה תמונה נוספת, אפשר להגדיר אותה גם כחלון הזדמנויות שנתן סיפתח לעוד עולם בתוך עולם בתוך עולם נרחב עוד יותר.

     

    מצד אחד היה לי פיפי, מצד שני לראות סרט מסע אמיתי שנמשך לאורך 6000 ק"מ במשך שעתיים זה לא דבר שבא ברגל, בלי כרטיס טיסה, בלי מכונת זמן, בלי לקרוא ספר ובלי לתהות לאן העלילה עלולה לקחת אותנו. סרטי מסע הם בדרך כלל מסוג הסרטים שאנשים מעריצים, כי הם משקפים בדיוק את התעלות הנפש שעוברים על אנשים שנמצאים במצבים בלתי אפשריים בהם הם יכולים להיות או לחדול, ובדרך הם לרוב מאבדים חברים למסע, הוזים, נפצעים, נפגעים, חוששים, פוחדים ובעיקר עוברים מסע פנימי הרבה יותר מחיצוני. הסרט "הדרך בחזרה" של פיטר וויר מאכלס בתוכו את כל המרכיבים להיחשב כסרט מופת, אם אני לא טועה הוא כבר נחשב כזה, יצא לאקרנים בחו"ל בשנת 2010, הביקורות בחו"ל מהללות אותו, קוטלות מעט את אורכו אך אומרות שלמרות הסצנות המתוחות הן כלל לא משעממות, כלל לא מאכזבות. וואללה, אני איתם, לא התאכזבתי, טבעתי ואפילו הרגשתי כובד נשימה קל בכל פעם שקומרד כזה או אחר למסע נפח את נשמתו או עשה אחורה פנה.

     

    http://cafe.themarker.com/image/2358999/

     

    הסרט מביא אל המסך הגדול את עלילת היומן המבוסס על אירועי החיים האמיתיים של יאנוש (ג'ים סטראג'ס), אשתו הלשינה עליו לקומוניסטים שהוא נגד המשטר, ככל הנראה תוך כדי איומים כאלה או אחרים, הוא נלקח לחקירה, לא מוכן לחתום על אשמתו, נשלח לגולאג אכזרי בערבות סיביר הקרות, לא מפסיק לחלום מרגע הגעתו לשם על בריחה. אחד השומרים במחנה פונה לכל קהל היעד העצור ואומר להם שיעזבו את הגדרות, את החיילים ואת הכלבים האכזריים, הם לא הכלא האמיתי, הכלא האמיתי הוא הטבע האכזר בו לא ניתן לשרוד כי הוא יעשה בהם שפטים הרבה יותר מהר ממה שהם חושבים. אבל יאנוש מחליט להוציא את התוכנית אל הפועל, מצטרף אליו ינקי אמריקאי (טד האריס) שלמרות איכות המשחק שלו קצת נעלם אי שם באווירה ורק לקראת החצי השני של הסרט שוב פעם נושא את עצמו ואת המשחק שלו למעלה, מצטרף גם בחור שאיבד את ראייתו כתוצאה מחוסר בוויטמינים כי בגולאג אין יותר מדי מה לאכול, אם בכלל, יש גם צייר (דראגוס בוקר) עצוב שמצטרף למסע ומצליח להראות אנושיות גם כשכל שאר האנשים אט אט מאבדים אותה. וקולין פארל, טוב, כרגיל הוא לקח עליו מבטא לא טבעי שיושב עליו בצורה מושלמת, קצת שיניים מקולקלות, סכין בשם 'זאב' ותפקיד של פושע עם נאמנות לסטלין שהכניס אותו לגולאג, למרות שהכניס אותו לגולאג, ואת האמת – קשה לשפוט אותו, הוא נכנס לתפקיד שתפור עליו טוב, יותר מדי טוב. אבל יותר מכל הדמויות שמהוות את העלילה הסרט הזה מכיל בתוכו את הנזק הכי טוב שהוא היה יכול ליצור – את הנופים המדהימים, את התמונות שלא ייעלמו מהראש חמש שניות אחרי שהסרט יסתיים, את המחשבות על כמות הצעדים הקטנים שיכולים להימשך במשך שנים לאורך הרבה יבשות תוך כדי התחמקויות מאנשי משטרים קלוקלים כאלה או אחרים. זה לא סרט פעולה כי בכל פעם שהיה סיכוי לקצת אקשן הוא נעלם, לעזאזל, אפילו כשהם ברחו מהגולאג חתכו את כל הסצנה והראו כמה אנשים רודפים אחריהם במשך 20 שניות ובזה סגרו את הסיפור, וזו לא הייתה הפעם היחידה שדבר כזה קרה בסרט, הם חתכו גם כמה סצנות נוספות, הרג של חיות למען אכילה, גניבה של אוכל ויין מכפר, אבל אי אפשר להאשים אותם, במקום ההפקה והיוצרים ניפקו יצירת מופת, אולי לא משחק, אולי לא של פעלולים, אולי לא של רגש, אבל כן – סוג של מאסטרפיס ששואב אותך לתוכו למשך 133 דקות עגולות בלי פרסומות ובלי בטיח, ואין הרבה סרטים כאלה, במיוחד כאלה שגם מספרים סיפור היסטורי, גם ממלאים לצופה את הנשמה בשאלות רלוונטיות על הרקע העלילתי ומה לעזאזל קרה שם, גם עוזרים לקהל לנשום את האווירה המשתקפת מהמסך בלי להחתים דרכון בשום ארץ, וגם- וזה החלק הכי חשוב – גרמה לי אישית לתהות מה גורם לאנשים, אלו אנשים כלשהם, להגיד שהסרט הזה "לא משהו" – הייתי צריך לקנות פופקורן, רק בשביל לזרוק אותו עליהם בסיום.

     

    http://cafe.themarker.com/video/2359001/

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אורן קרבל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין