כותרות TheMarker >
    ';

    orenjada

    רק לרשום את מה שאני חושב, לכך הבלוג נועד ולכך הוא משמש. טונה של טלוויזיה, הרבה קולנוע, קצת שטויות מסביב ועוד פחות מכך על הכול ועל כלום. מי שרוצה שיחזור, מי שלא לא. אין הרבה מקומות בהם אפשר לפרוק את מה שאני חושב בלי לדפוק פרופורציות, בינתיים נוח לי. אהבתם תחזרו, לא אהבתם אל. לא באתי להוכיח כלום לאף אחד או לגרום לאחרים לראות "מה ומי אני באמת", כולה בלוג על הכול ועל כלום. אני אוהב לכתוב, זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טיפה יותר. אה, ואם אני לא כותב בקצב יותר מהיר או אפילו יותר מדי שטויות אז אל תהססו להזדיין בסבלנות או מינימום להגיב. ביי בינתיים

    0

    על טלוויזיה בחגים - WEEDS, TREME ו-BOARDWALK EMPIRE

    0 תגובות   יום חמישי, 29/9/11, 18:13

    לפעמים יש סדרות שאני מתבייש לכתוב עליהן אבל עושה את זה בכל זאת, אין לי מושג למה אבל זו האמת, כשאני כותב עליהן אני אומר לעצמי שהן חרא ואני גם מתייחס אליהן ככאלה באיזה שהוא מקום, מקבלות תשומת לב בזמן שידורן, מקבלות כתיבה קצרה או ארוכה, מקבלות הודאה באשמה שאני גם יושב ותומך במפלצת רייטינג שלרוב אינה הגיונית ודקה אחרי שהן מסתיימות ככה גם אנחנו, טורחים לנגב את ישבננו ולהוריד את הזיכרון של כל מה שעכשיו ראינו עם הנייר טואלט המלוכלך ישר לביוב העירוני. אבל עיקר ההבדל בין כתיבה באינטרנט לכתיבה על הבולשיט הזה בעיתון, למשל, הוא שאת העיתון עוטפים אחרי זה בדגים של אתמול והוא נזרק לזבל לרוב (או שנשמר בארכיונים למיניהם ואצל הכתבים עצמם) – באינטרנט לעומת זאת המצב יותר רעוע, אנשים אשכרה יכולים גם לקרוא ביקורת שכתבת על הגמר של כוכב נולד 7 בגלל חיפוש רנדומלי במילים לא קשורות. אז ככה בזמן שכולנו מסיימים להוריד את המים בשירותים של הזיכרונות שסדרות זבל הצליחו להוריש לתאי המוח האפורים שלנו אז מתישהו אנשים עלולים להיתקל באותו נושא שוב, ועל כך אין מחילה.

     

    אבל אני סוטה מהנושא, לא באתי להלל או להוריד מערכו של ז'אנר הריאליטי, כבודו (בערך) במקומו מונח. אבל לעומתו יש טלוויזיה שנחשבת (יש כזה דבר בכלל???), שאתה גאה להסתכל על המכלול שלה מכל הווריאציות, שאתה מסוגל אשכרה לראות את הסצנה המסוימת בה ולנסות להבין מה עבר במוח של הצלם, של הבמאי, של הניצבים ושל השחקנים. ואז לחייך לעצמך במין חיוך עקום, כזה שאיתו אתה מוכן להודות – היי, אחלה סצנה. ואז עוד לכתוב עליהן מתוך תחושת חלוקה הוגנת בין לכתוב על בולשיט ללהלל איכות. כי אין איך להסביר את זה אחרת, הטלוויזיה בימינו אולי התדרדרה בכיוון אחד אבל בכיוונים אחרים היא מצליחה עוד איכשהו לסחוט דמעה, ומבחינתי ככזו היא מספקת את הסחורה.

     


    ''

     

    עונה שביעית סגרה השבוע 'העשב של השכן' ויכול להיות שסוף סוף ננסי בוטווין חטפה כדור ברקה? אין לי מושג, אבל אם כל העונה הזו הייתה יחסית גרועה לעומת האחרונות דווקא בפרק האחרון התאהבתי בה שוב, כל העונה הסתכלתי בכל פרק בציפייה לקצת קסם נורמלי, בכל זאת האישה הלכה לכלא, את בעלה היא הכניסה לשם אבל רצחו לה אותו אז כבר אינה עגונה, ווידוו טיימס טרי, אז העלילה קופצת קדימה כשלוש שנים, ננסי משוחררת, בית מחסה, עסקה מלוכלכת מהצד ושוב משוחררת להמשיך את עסקיה נאמנה. המשפחה המורחבת שעברה דאז לגור בדנמרק חוזרת טיפה יותר בוגרת – הרבה יותר דפוקה. אבל עם זאת משהו בתסריט היה דפוק עוד יותר, אם כבר הלכו על מופרך היו יכולים להפריז הרבה הרבה יותר. יכולת המשחק התגמדה כמעט כמו המבט שהיה נסוך לאנדי על הפרצוף כשהוא נכנס לחנות האופניים החשמליות שלו וראה את כל העסק שלו תלוי הפוך-הזוי מהתקרה. וחבל. אפילו הביאו להם סיידקיקים חדשים מהצד, את פנסי האוס בתור היריבים החדשים, את השוטר הזחוח שמלמד את שיין במכללה, אפילו החזירו את טוויילה ודחקו אליה בתור נספח את בעלה של סיליה (איפה הכלבה הזו אין לי מושג). נתנו לננסי אפילו להתחיל להתעסק בכלי נשק (מזוודה עם רימונים ברכבת) וגם שותפה לתא לשעבר פסיכוטית מאוהבת. ניסו להשקיע בקווי עלילה מקבילים אבל זה לא הניע והרגיש לי קצת כמו סמטוחה, בתור סדרה שבעבר נתנה כמה כאפות הגיוניות ציפיתי להרבה יותר מהעונה הנוכחית, אבל אז הגיע הפרק האחרון, סביר להניח שמהווה פתיח לעונה האחרונה שתגיעה, והוא שוב פעם נתן את אותה הרגשת קסם ששכחתי שקיימת אצל בני משפחת בוטווין והקולגות שלהם. חוץ מזה רואים לננסי את התחת, היא גם מבינה שאם גבר פעם צילם אותם מזדיינים אז הוא לא בטוח ישמור את הקלטת לעצמו. סביר להניח שתקופה ארוכה אחרי שלושה אחים ששמרו על קייס מלא גאנג'ה יראו אותה ויזהו אותה מהקלטת המלוכלכת ועל הדרך יצליחו גם להחזיר לקהל הצופים את הביטחון בהפוגות קומיות נורמטיביות ולא רק בהזיה מעצם הווייתה קרועה מהתחת. גם שיין נהיה יותר דפוק, לא שזה לא הגיוני בתור ילד רוצח במשפחה מפוררת, אבל נסלח לו. הוא חלק בלתי נפרד, יותר מאחיו הסטלן זה בטוח. שיין סטודנט פתאום, הוא גם מקבל הזדמנות לארח חברה לשוטר המייחל לרגשות אבהות לבנו החורג, אז שיין מספיק קרימינל כדי לחשוב על דברים לבד (כמו שהוא דפק לפני שתי עונות מקל קריקט למוח של פוליטיקאית קרטל מקסיקנית), הוא מתחבר אליו, מנגן לו על הרגשות ועל הדרך דואג לעסק המשפחתי. מה שיפה זה הכמות מרמור שנשפכה באופן אותנטי מהאוזניים של השוטר בנאום שהוא עושה לשיין אחרי שהוא הבין איזה תרגיל עשו לו, אחד הנאומים הנזכרים העונה. ובמיוחד אחרי, שיין – כבן טוב – מתגייס באופן פעיל להיותו שוטר במדים, והעיקר שאימא לא תיפול בגללו. אבל הסיבה הכי טובה שאני יכול לחשוב עליה ללמה הפרק היה יכולת טאלנטית מהוללת היא שוב פעם ננסי בוטווין בסצנה אינדיאנית ברכבת, אחותה לידה מסוממת ושתיהן רבות בקול רם לעיני כל הקרון על היחסים הדפוקים שלהן, על סטיבי גדול האוזניים, על בחירות בקריירה ועל חיי משפחה. הייתה שם את הסיבה היחידה האמיתית שאני יכול לחשוב עליה שגורמת ל'WEEDS' להיות קלאסיקה – אומץ.

     


    ''

     

    רמה אחת מעליה ניצבת טרמיי, רמה אחת מעליי אפילו, זו סדרה שאשכרה מנגנת לאדם על הרגשות בזכות מוזיקה ולאו דווקא בזכות איכות משחק, ויש שם משחק, לא חסר. לא מזמן טרמיי סגרה עונה שנייה, אבל לא בא לי לפרט על העלילה יותר מדי, אהבתם אז ידעתם מראש שזו סדרה מצויינת, בעיקר בגלל שהיא גורמת לדמעות לזלוג על הלחי אם שומעים אותה בווליום נורמלי בלי להתייחס לשכנים, זו הדרך היחידה להתאהב במוזיקה הזו, מומלצת לכל צרכן.

     


    ''

     

    גם 'אימפריית הטיילת' פתחה עונה שנייה, המסכות כרגיל ממשיכות לרדת ובדרך נכונה יוצרים התסריטאים את המילים הנכונות לדמויות הנכונות. הפרק מתחיל בטבח של הקו קלקס קלאן נגד אנשיו של צ'וקי וויט ואז ירי אחד בחזרה על ידי צ'וקי בעצמו, דבר שיגרום עתידית לכל מסכות הצביעות של השמרנות האמריקאית בשנות ה-30 להתחיל להתמוסס. אחרי שמתוך קהילה של כ-10000 אפרו אמריקאים נהרגו ארבעה ועוד כ-12 נפצעו אף שוטר בכיר לא פצה פה וניסה להילחם את מלחמתה של האוכלוסייה המקופחת, להיפך, אם הלך איש KKK לבן שהיה מורה להיסטוריה בקהילה אז זה יותר חשוב, אפילו שהגיע לו. והנאום של נאקי מול שתי הקהילות ברוורס קדימה וחזור בין שני עולמות צבועים היה אותנטי ונתן נימה קצת היסטורית לסדרה הקאלטית. בכלל הפרק הראשון היה מלא באחלה של משפטים שמי שכתב אותם צריך לזכות במשהו, אפילו סתם תלוש לחגים. למשל האיש חצי פרצוף מסתכל על ג'ימי דרמודי ושואל אותו "איך זה להיות בן אדם שיש לו הכול", נפלתי, באמת נפלתי, היה כזה חוסר איזון במשוואה הזו של שחקן שנכנס כל כך לדמות עד כדי כך שאף אחד לא היה מתאים לתפקיד הדו פרצופיות מלבדו, בלי תרתי משמע. או המשפט שאשתו של נאקי (הם התחתנו?? אני לא זוכר) אמרה לו על הבן שלה "יש לו מין משיכה לאש". ואז נאקי אומר לה "כן, מה נסגר עם זה?". והדבר השלישי והכי נזכר מפרק הפתיחה היה לראות את השוטר המוזר מיישם בלי פרופורציות את חוק האלכוהול, זה פשוט מאוד, אם אתם חיים בשנות ה-30 של המאה ה-20 והמלצר מציע לכם אלכוהול תתפסו לו את הראש ותנגחו אותו בשולחן, זה מגדיר יפה מאוד רגע תסריטאי למופת, אפילו שזה מבוסס על מציאות.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אורן קרבל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין