יש סיפורים שנדמה שאין צורך לחזור עליהם, מאחר והם כל כך מוכרים. כולם יודעים מה קורה לאליס ברגע שהיא מתחילה לרדוף אחרי הארנב הלבן, או לאן בדיוק מגיע גוליבר אחרי שספינתו נטרפת. גם "שלושת המוסקטרים" הוא כזה, כולם מכירים אותו. השאלה היא רק איזו גרסה של הסיפור אתם מכירים. כשהייתי ילד, היו שתי סדרות מצויירות על פי ספרו הקלאסי של אלכסנדר דיומא. אחת הייתה הסדרה הפופולארית בערוץ הילדים, עם הכלבים ושיר הפתיחה הקליט, שנערכה גם לסרט באורך מלא. הסדרה השניה שודרה בחינוכית, לא כללה בעלי חיים מדברים והייתה דוברת צרפתית, מה שאוטומטית הפך אותה לפחות מעניינת. נוסף על כך, יצא ב-1993 סרט לא מצויר עם צ'רלי שין, כריס אודונל וטים "פרנק-נ-פורטר" קארי, שזכה להצלחה קופתית, למרות ביקורות פושרות.

אלה שלוש גרסאות שניתן היה לראות בארץ בהפרש של כמה שנים זו מזו. המשותף לכולן? שוני עלילתי מוחלט, כאשר כל גרסה בוחרת להדגיש צדדים מסויימים בסיפור המקורי ולהעלים צדדים אחרים. כמו כן, כל שלושת העיבודים יועדו לקהל צעיר, מה שאלץ את היוצרים לוותר על חלק מהפרטים היותר אלימים ומיניים בעלילה, כמו גם לפשט את הסיפור המסובך שטווה דיומא. במגבלה הזו, לא נתקל העיבוד החדש לסיפור, שיוצא כעת לקולנוע. הוא נתקל במגבלה שונה לחלוטין: פול אנדרסון בכס הבמאי. לא הבמאי הסופר-מוערך של "לילות בוגי", "מגנוליה" ו"זה ייגמר בדם". זה פול תומס אנדרסון. את "שלושת המוסקטרים" ביים פול ויליאם סקוט אנדרסון שלמרות שרק חמש שנות חיים מפרידות בינו לבין הפול אנדרסון השני, קנה את מקומו בנצח על ידי בימוי "הנוסע השמיני נגד הטורף". נכון שהוא אחראי גם על "מורטל קומבט" וסדרת "האויב שבפנים", שיש להם קהל אוהדים מסוים, אבל הנוסע השמיני נגד הטורף? איך האיש הזה עוד מקבל תקציבים?

הסיפור, כאמור, מוכר ומתחיל במקום הכי מזוהה עם שלושת המוסקטרים – ונציה. רגע, מה? שתי המילים האלה הצליחו ללוות אותי לכל אורך הצפיה. נינג'ה יוצאת מהמים, בזמן שאיש דת מבלה עם זונה בגונדולה שהרגע תקף. "רגע, מה?". מלכודת המופעלת בידי חוטים דמויי לייזר. "רגע, מה?". באקינגהם גונב את התכניות של לאונרדו דה וינצ'י לבניית ספינת אוויר. "רגע, מה?". זה בלי לספור לפחות שלוש פעמים שאמרתי זאת בגלל מחוות שנחתו משום מקום ל"הנסיכה הקסומה" שהוא אמנם אחד הסרטים האהובים עלי, אבל נדמה כאילו התסריטאים פשוט זרקו משפטים משם בשביל הכיף, בלי שום קשר לעלילה. זה נראה כמו צרוף מקרים, עד שמכירים את הסוסה של דארטניאן.

סיפור המסגרת, או חלקו לפחות, אכן לקוח מספרו של דיומא. דארטניאן, כפרי צעיר עם אגו מנופח ומיומנות גבוהה בסיף, נשלח בעידוד אביו לפריז, בכדי שיצטרף לחיל המוסקטרים, שומריו הנאמנים של המלך לואי ה-13. אלא שאיכשהו, לא דארטניאן ולא אביו שמעו על כך שכבר אין מוסקטרים. הם פורקו לטובת משמרו של החשמן רישלייה, מקבל ההחלטות האמיתי בצרפת, שהמלך הצעיר והטיפש שומע לכל עצותיו. המוסקטרים הנועזים, שבגרסה הזו, גם יצאו למשימות ריגול מבצעיות מעבר לגבול, התדרדרו לכדי פקחי חניה המבזבזים את מעט הכסף שנותר להם על אלכוהול ומשרת בעל אחוזי שומן גבוהים באופן חשוד לתקופה ולמעמדו. דארטניאן מצליח, בתוך בוקר אחד, להסתכסך עם כל אחד משלושת המוסקטרים מהכותרת, אתוס, פורתוס ואראמיס (20 מיליון רופי, בבקשה). השלושה קובעים איתו, כל אחד בנפרד, דו-קרב באותו יום, אולם התערבות של המשמר של רישלייה מביאה לסדרת ארועים הגורמת למוסקטרים לאמץ את דארטניאן כבן חסותם.

מסיבה כלשהי, החשמן רישלייה אינו מרוצה מהשליטה האבסולוטית שכבר יש לו בצרפת והוא יוזם מזימה לדרדור היחסים השברירים גם ככה בין צרפת ואנגליה. מזימה בה מעורבים יהלומים, מרגלת בשם מיליידי והדוכס מבאקינגהם, אויבם הוותיק של שלושת המוסקטרים, האחראי באופן עקיף לפיזור הכח ולהעלמותה המסתורית של כל עדות לקיומם של יותר משלושה מוסקטרים מלכתחילה (או שלזה אחראי התסריט?). למיליידי יש עבר רומנטי עם אחד המוסקטרים, אולם כסוכנת כפולה ואף יותר, המקורבת לבאקינגהם (מתייחסים אליו כאילו באקינגהם הוא שמו ולא חלק מתוארו), איש אינו מסוגל לסמוך עליה לחלוטין וגם היא מפזרת את חשדותיה לכל עבר.

אפשר והדבר התמוה ביותר בגרסת אנדרסון לשלושת המוסקטרים, הוא שנראה שהתסריטאים טרחו לקרוא את הספר, או לפחות תקציר שלו ועדיין הצליחו לעשות כזו סמטוחה בעלילה. נתחיל בכך שהדוכס מבאקינגהם הפך לאויבם המושבע של המוסקטרים, בעוד בספר הוא דמות משנית של דיפלומט שהמוסקטרים רוצים בטובתו. בסרט גם חיל המוסקטרים כבר מפורק, בעוד בספר הוא חי וקיים ודארטניאן נזקק לתקופת נסיון ממושכת לפני שיוכל בכלל להישקל כמועמד לקבלה. יש נגיעות נחמדות, כמו האובססיה של לואי ה-13 להתאים צבעים ללבושו של הדוכס מבאקינגהם. הדמויות גם עוסקות מדי פעם בחילופי דברים משעשעים והעיצוב התקופתי מרהיב ומשכנע, עם השקעה בכל פרט ופרט בתלבושות. עדיין, כל זה מצטבר בעיקר לערמה גדולה ומבולבלת של "רגע, מה?".

אנדרסון קבל החלטה לביים את הסרט כסרט אקשן. אין בעיה, גם בסיפור המקורי יש הרבה קרבות סיף, סצנות מלחמה ומרוץ נגד הזמן. עם טכניקות הצילום והעריכה המודרניות, אפשר להוציא מזה דברים יפים מאוד. ראו זאת אנדרסון ותסריטאיו ואמרו "לא מספיק פיצוצים". איפה שרק אפשר, משהו יתפוצץ, יקרוס, יוצג בהילוך איטי, או יאלץ את מילה ג'ובוביץ' (המגלמת את מיליידי) להוריד את שמלתה ולעבור למשהו יותר נוח. חלק מהזמן, זה נראה טוב. האפקטים אמנם בינוניים, אבל הושקע מאמץ רב בתכנון הקרבות ואפשר לעקוב בברור אחר המתרחש, תוך הפגנת אהבה וכבוד לאוחזים בחרב.

הבעיה, כמו כל הסרט, היא שזה לא ממש קשור לכלום. הרבה סצנות הן יותר תרוץ לעוד אקשן ופליטת קלישאות לעבר המסך, מאשר חלק מעלילה קוהרנטית. ארמון המלך מנוהל בחוסר הגיון מוחלט, כאשר המוני האנשים שמסתובבים שם אף פעם לא נוכחים כשקורה משהו חשוד ואף אחד לא מרים גבה כששומרים באיזור סגור לציבור, מותקפים זמן קצר לפני מאורע חשוב בו המלך והמלכה יהיו נוכחים. אין גם הסבר לתכניתו של רישלייה, פרט לעצם רצונו לשלוט בצרפת. בכנות, כמו שהארמון מתנהל, עושה רושם שלא יגרם לממלכה הרבה נזק אם המלך יסולק מהדרך. בעוד כריסטוף ואלץ מוצלח כצפוי בתפקיד רישלייה, אורלנדו בלום לחלוטין לא מובן כדוכס מבאקינגהם. הוא מרגל-על, דיפלומט ושר צבא באותו סרט (באנגליה לא שמעו על האצלת סמכויות) ואת כל הכובעים הוא עוטה מעל אותו פרצוף שמתאמץ לשחק ולא יוצא לו. לוגאן לרמן בתפקיד דארטניאן הוא שמוק יהיר שלאף אחד לא אכפת אם ינצח בקרב או ימות. לפחות כאן נשארו נאמנים למקור הספרותי.

את שלושת המוסקטרים מגלמים שלושה שחקנים שגם אם פניהם מוכרות, סביר להניח שלא ראיתם אותם בהרבה סרטים. מתיו מקפיידן נראה מוכר במיוחד בתפקיד אתוס. אולי כי הוא היה מר דארסי ב"גאוה ודעה קדומה" (גרסת 2005) ואולי כי חצי סרט הייתי משוכנע שזה קלייב אוון. את פורתוס גדל הגוף מגלם ריי סטיבנסון ואת אראמיס הדתי הלאומי, מגלם לוק אוואנס. שניהם, כמו מקפיידן עושים עבודה טובה בהכרת הדמויות ויצירת אהדה כלפיהן, עד כמה שאפשר עם תסריט שגורם להם לומר משפט בסגנון "יש לנו הרבה זמן ומעט מאוד זמן" (ציטוט לא מדויק מהזכרון).

הדבר החיובי ביותר שאפשר לומר על שלושת המוסקטרים, הוא שזה כנראה הסרט הכי טוב של פול אנדרסון. לא ראיתי הרבה סרטים שלו, אבל לפחות כאן היו רגעים שנהנתי ולא רציתי לחזור בזמן ולירות בתומס אלווה אדיסון לפני שימציא את הקינטוסקופ. התסריט שנון לעתים, העיצוב התקופתי מרהיב, הדמות של המלך המפונק וחסר הבטחון עשויה טוב (במיוחד כי לא רואים ממנו הרבה) ואת מניירות הנכלוליות האובר-דרמתית נתנו לאורלנדו בלום, כך שכריסטוף ואלץ נותר מרשים לכל אורך הסרט. האקשן טוב, למרות שהוא מכיל לא פחות קלישאות מהדיאלוגים. הצרה היא שבעוד כל אחד מהמרכיבים האלה נחמד בפני עצמו, זה לא מתחבר למשהו ששווה צפיה. לא מפריעה לי החריגה ההיסטרית מהסיפור המקורי, כמו ההתעקשות שזה אכן סרט על פי שלושת המוסקטרים ולא תסריט אחר לחלוטין שסיפורם של המוסקטרים הולבש עליו. זו מסורת להציג גרסה מרוככת של העלילה, כך שתתאים לילדים. אלא שכבר הופקה גרסה בינונית לכל המשפחה שנמנעה מלסבך את העלילה יותר מדי. פול אנדרסון זכה להזדמנות לעבד סיפור מרתק כך שיפנה לקהל חדש, תוך שמירת העומק המקורי של העלילה ושל הדמויות, עם רשיון להוסיף אקשן שנדיר למצוא בסרטים תקופתיים. הוא בחר ללכת עם החלק השני של המשפט, אבל זנח את העומק שהיה יוצר הזדהות אמיתית עם הדמויות. מה גם שכמות החורים העלילתיים שנובעים מהיד החופשית שנקטו התסריטאים בהמצאת הסיפור מחדש, מעידה על יחס מזלזל כלפי הצופים. זה לא נעים שלא סומכים עליך שתצליח להבין מורכבות ופשוט זורקים קטעי אקשן שכבר ראינו בסרטים אחרים בכל פעם שיש חשש שהסרט יתגבש לכדי משהו ברור.