כותרות TheMarker >
    ';

    יום

    מתהלכים ופנינו מסמיקות מבושה. וראשנו חפוי. לא חינוך, לא בטחון , לא בריאות, ולא .... לא יכולנו עוד לשבת בבתים ולהמתין למעשה ניסים. הרגשנו שעלינו לפעול לאלתר כדי להציל את המדינה. מהפכה !

    בנהלל לא בוכים

    4 תגובות   יום ראשון, 9/10/11, 07:47

    סרט תעודי בערוץ 10 

     

    על נהלל 

     

    ועל אחוז ההרוגים הגבוה שלהם יחסית לאוכלוסיה

     

     

    מאד מעניין - גם אנושי וגם כתופעה חברתית 

     

    הראיונות עם האלמנות שהיו אז בפריחת חייהם - בחורות צעירות - ולפתע פתאום נפל עליהם המוות של בני זוגן 

     

     

    כולן היו מרשימות וגם מעניינות - ותארו נכון את ההלם, את חוסר ההבנה ואת התוצאות הקשות של האובדן : פרוייקטים נתקעו, החיים נעצרו, משברים בלי סוף עם המשפחה או עם החברה מסביב או עם החברים 

     

    ציפיות של הילדים היתומים - מהדברים הזניחים והקטנים ביותר: למשל , סירובה של אלמנה אחת שילדיה יגדלו וישמעו משפטים "כמה הוא דומה לגדי". 

     

    חשבתי לעצמי שהיא צודקת, שזה נורא להטיל על ילד לגדול כמצבה חיה לאביו 

     

    או טענות של הסביבה אם האלמנה מנסה לשקם את חייה על ידי זוגיות חדשה. 

     

    עברו מאז 38 שנים והתאור עדיין חי מאד.

     

    הודעת המוות, והטקסים ושנת האבל - הם רק הפתיח של מה שמצפה להן ולבני המשפחה לאורכם של חיים שלמים.

     

    הכאב מתקבע ומזכיר את עצמו במיליוני מקרים והתרחשויות מאותו רגע ואילך.

     

    אין אף אדם שמגיע לו לחוות את הזוועות האלה - בוודאי לא בגיל כה צעיר. בוודאי לא כאשר הצעירות הללו נאלצו במקביל לדאוג לרווחתם של ילדים קטנטנים.

     

    אחת מהן, אשר ככל הנראה הגיעה ממשפחה בעייתית שלא העניקה לה אהבה הסבירה את השבר "הוא היה יותר מבן זוג או מאהבה.....הוא העניק לי כל מה שלא קיבלתי מהבית ....האובדן היה נורא"

     

    אכן נורא.   

     

     

    ----------------

     

     

    המושב הוא ממש סטריאוטיפ לאחד התסביכים הישראליים שהיו נהוגים פעם: לא להראות כאב, ולהחזיק הכול בפנים. 

     

    בעיני זהו מנהג פשיסטי. 

     

    הוא צומח בעיקר במצבי מלחמה תמידיים כאשר החברה אינה יכולה להרשות לעצמה להפגין רוך. 

     

    עד כדי כך החברה בנהלל הוצגה בחברה מנוכרת - שאחת האלמנות זכרה במשך שנים חיבוק שקיבלה מאלמנה אחרת - כדבר נדיר במקום ההוא שבו הן חיו. 

     

     

    --------------

     

     

    בין כל אחוזות הענק שאותן הראתה המצלמה בליווי שמות המשפחה של הדרים שם - לא שמעתי שם אחד אשכנזי או ערבי-יהודי. 

     

    כל השמות היו על טהרת העברית - בן דוב, ובן ברק, ו- דןד וכד'. 

     

     

    החברה של נהלל הייתה חברה עברית מוצלחת - מוצלחת במלחמה, בזהות עברית, מוצלחת בהפעלת כוח ומוצלחת בעשיית כסף. 

     

    להערכתי כולם אנשים עשירים. 

     

     

    =============

     

     

    מאד מרתק לראות את החברה הסגורה הזאת - ואת ההיצמדות שלה לזוטות כמו שעה נבדלת מכל שאר המדינה לטקסי יום הזיכרון. 

     

     

    אתה שואל את עצמך - מה החשיבות הגדולה כל כך לשעה הנבדלת הזאת - שעה 16.00 במקום 11.00 בבוקר ? 

     

     

    ואז אתה נזכר שכל החברות האמונות על זהות נבדלת - מקפידות לחנוק את האדם הפרטי באמצעות הזהות הזאת. 

     

     

    כך כל הישובים הקטנים, וכך כל החברות הסגורות. החל מהקיבוץ, ועד הרחוב החרדי, ועד הכפר הערבי, ועד הכפר היווני וכו וכו.

     

     

    מעניין ביותר ! 

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/10/11 07:48:

      מציאות איומה לאותו משפחות שנושאות את הכאב.

       

      אני חושבת שהחברה הישראלית עברה הרבה שינויים ועדיין לא לגמרי התגבשה.

       

      עכשיו כבר מותר לבכות, גם לחיילים, לוחמים. מותר להראות, מותר לדבר...

       

      הדור הצעיר מראה רגשות בפומבי. מתחבקים, מתנשקים, בוכים וצוחקים.

       

       

        9/10/11 17:04:
      מסכימה . נכון . יש אנשים שטוב להם לשוחח ולהתייעץ ויש אנשים שלא . אני גם אוהבת לשוחח והתייעץ . אני בוחרת בקפידה את האנשים להם אני מחצינה את רגשותי, לא בגלל שקשה לי לתת אמון, אלא בגלל שאם אני נפתחת אני רוצה שזה יהיה לאדם שראוי לכך, שמסוגל להבין . אבל אל תשכח שהיו בארץ דורות שגדלו על המיתוס שצנחנים לא בוכים ובהתיישבות העובדת בפרט . זה לא היה דבר יוצא דופן . זה היה החינוך והם לא ראו אופציה אחרת . יש הרבה אנשים שהם תולדת החינוך הזה שהם מאד מופנמים, אבל לא נראה לי שכיום בעידן הפסיכולוגיסטי שלנו, ובעידן הרשת שמשתפים את כולם בחיים הפרטיים שלך , זה עדיין כך. היום מדברים על הכל , אולי יותר מידי . אני מקווה שאין לזה אפקט מחליש.
        9/10/11 15:26:

      זה נראה לי תמוה....אנשים חיים בבית אחד ואינם משוחחים על שכול אף פעם אחת במשך עשרות שנים.

       

      זה נראה לי בלתי מובן וקיצוני מאד. 

       

      בייחוד לנוכח העובדה שאני מחצין רגשות, ומשוחח עליהן - ומתייעץ וחושב וכך הלאה. 

       

      זה כמובן לגיטימי - כל אחד שיעשה עם הכאב שלו מה שמתאים לו. 

       

      על אף העובדה שזה נראה לי תמוה - אני לא מסכים בכלל עם הדעה שהושמעה בסרט, שפירוש העדר השיחה - הוא שלא מעבדים את הכאבכ ואין מתגברים עליו. 

       

      זו נחשבת תיאוריה מיושנת ובלתי נכונה- יש אנשים שעבורם העדר- השיחה הוא שווה ערך להתגברות. אצל אנשים אלה - השיחה או הנבירה בפצע שוות ערך להעדר התגברות. 

       

      השאלה היחידה הלגיטימית - היא מה מתאים לך באופן אישי - כלומר האם אתה מסוגל לחיות עם אדם כזה ? 

       

      התשובה שלי: מאד קשה ולא רצוי. אבל זו רק תשובה שלי אישית. 

       

      לאחרים יהיו תשובות אחרות 

       


        9/10/11 12:55:
      קראתי על זה כתבה בעיתון . חבל שהחמצתי את הסרט . אהבתי את התייחסותך . תודה.

      ארכיון

      פרופיל

      e.sh
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין